sweetest perfection

קצת נעלמתי בשבוע האחרון וזאת כי הייתה לי חופשה כפויה.
בחמישי שעבר קמתי בבוקר עם עקצוץ קל בגרון .. כזה שמסמן - שתי תה אחרת זה יהיה רע! אז שתיתי תה, לקחתי סטרפסילס והמשכתי את היום. בערב הגרון כבר הודיע רישמית שאם לא ימולאו כל דרישותיו הוא פותח בשביתה.
שישי בבוקר היו דיונים לגבי כמה באמת אני צריכה לשתות ולאכול ובשישי בערב החלה השביתה הגדולה.
התעוררתי משנ"צ עם חום מטורף (41 למתעניינים) וכשהסתכלתי בראי ראיתי שיש לי שני כדורי טניס מתחת ללסת. עכשיו, אני לא זוכרת ששמתי שם שני כדורי טניס. החלטתי להוועץ עם מומחה. הזמנתי רופאה הבייתה והיא בנחישות שאין כמותה אמרה לי לקחת אקמול ולרוץ למיון. אקמול לקחתי אבל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פטור מריצות. לקחתי מונית.
במיון כולם נורא התרשמו מהעובדה שאני האדם היחיד בעולם שצווארו רחב יותר מהראש שלו. היו כמה שצחקו אבל על הזין שלי. הסטאז'ר החמוד שטיפל בי לקח לי בדיקות דם ושלח למעבדה. עד היום יש לי סימן כחול איפה שהוא תקע מחט. ראבק אני צריכה ללמד אותם איך שמים מחטים ??? בדיקות הדם אישרו שאכן יש לי דלקת גרון (די !! באמת ?!!?) והחליטו לשלוח אותי לביקור אצל מומחה האף אוזן גרון של איכילוב.
מוצמדת לאינפוזיה שנקשרה לכיסא גלגלים הוסעתי ברחבי בית החולים עד שנמצאה המחלקה הרצויה הרופא קבע שיש לי דלקת גרון חמורה ביותר (תזכירו לי למה הם לומדים כל כך הרבה זמן) והחליט שיש לאשפז אותי. ביקשתי מחלקה סגורה אבל הוא לא הבין את הבדיחה....
מיום שישי בערב ועד יום שני הייתי בהזיות בגלל החום והייתי צמודה לאינפוזיה כי לא יכולתי להעביר כלום בגרון. כל פעם שהרופא שאל אותי אם אני רוצה משהו נגד כאבים אמרתי שאני רוצה חוטר. גם את זה הוא לא הבין אבל ניחא...
בערב שני כבר הצלחתי לשתות אייס קפה ולאכול גלידה של מקדונלד'ס. הרופא אמר לאכול ולשתות רק דברים קרים - אם הרופא אמר אני עושה. בשלישי בבוקר כבר נגסתי בפרוסת לחם וחשתי הרבה יותר טוב. הרופאים כבר רצו לשחרר אותי כי הדלקת בגרון כמעט ועברה לחלוטין אבל בבדיקה נוספת גילו שבעקבות הדלקת החמורה נוצרו לי בצקות על השקדים. נפלא. הבייתה אני כבר לא הלכתי באותו היום אבל מה שכן זה שקיבלתי סטרואידים שאמורים לפתור את בעית הבצקות. יש נכנסתי לסרטים שאני אראה כמו אלי האנה או משהו דוחה בסגנון אבל הגוף שלי הפתיע והחליף את צבעו לאדום מזעזע. מסתבר שאני אלרגית לסטרואידים. הנה הלכה לה קריירת פיתוח הגוף שלי. אז הגרון בסדר אבל עכשיו צריך לטפל באדום הזוהר שצובע לי את הגוף.
בחמישי בבוקר קמתי וראיתי שחזרתי לצבע המקורי שלי וניגשתי לרופא כולי מאושרת. הודעתי לו שאני הולכת הבייתה. הוא הסכים עם ההחלטה וכתב לי מכתב שחרור. ממש מן מכתב המלצה כזה. מה עברתי, מה עשיתי, מה כישוריי... חביב הקטע הזה.
סה"כ חוץ מהקטע שמיום חמישי עד יום שני לא אכלתי כלום וכאב לי הגרון רצח, דווקא די נהניתי שם. חלק מהזמן הייתי בהזיות חמורות בגלל החום אבל זה גם חלק מהכייף.
עכשיו אני בבית, מתגעגעת למזגן של הבית חולים, לזקנה המרוקאית שנחרה כמו נגרייה ביום טוב לידי כל לילה ולרופא הערבי שדאג לכל מה שרציתי.

אה, ולכל הפולניות באשר הן,
אני מרגישה יופי !
(ורוב הרופאים היהודים היו נשואים)

חולירות ! פשוט חולירות !

היום הייתי צריכה לנסוע לפיזיותריפה. (לקוראים הלא מעודכנים ... בעיה שלכם תשלימו את החומר .. )
מיד אחרי הפיזיותרפיה הייתי אמורה לנסוע לראיון עבודה.
התקלחתי, התלבשתי, התבשמתי וירדתי לרכב.
אני מכניסה את המפתח לסוויצ' וכלום לא קורה ... מנסה להניע שוב, וכלום לא קורה.
אני יושבת בקופסאת שימורים שהייתה בשמש ומנסה להניע אותה וכלום לא קורה.
דבר ראשון התעצבנתי כי אני מזיעה לאללה ואני שונאת להזיע. דבר שני, ניגשתי למכסה מנוע לבדוק אם החיבורים של המצבר במקום.
הם לא היו במקום. למען הדיוק הם לא היו בכלל. גם המצבר לא היה. היה פשוט מן חלל מלבני כזה במקום שבו היה אמור להיות המצבר.
עצבנית התקשרתי למוסך שלי ושאלתי אותם אם יש מצב שהם באים להרכיב לי את זה בבית או שאני צריכה לגרור את הרכב אליהם.
אחרי שהם צחקו עלי שנגנב לי המצבר הם אמרו שיחכו לי ושאבוא עם הגרר.
בחברת הגרירה צחקו עלי שוב, אמרתי להם שאין לי מצבר והפקידה שאלה אותי אם הלך המצבר? עניתי לה שסביר להניח שעזרו לו ללכת כי הוא ממש עזב את האיזור. כשהיא לא צחקה היא שאלה אותי בתמימות אם הוא נגנב? עניתי לה שלדעתי אם הוא הושאל ללא ידיעתי הוא בטח גם לא יוחזר אבל מי יודע אולי שווה לחכות. גם עכשיו היא לא צחקה. סתומה. (מסכנה, היא לא הבינה מה קרה לאוטו ושאלה את האחראי משמרת שלה ולדעתי הייתי בדיחת היום שם במוקד). הזמנתי את הגרר והמתנתי עצבנית בבית.
בנתיים הודעתי שלא אגיע לפיזיותרפיה ודחיתי את הראיון עבודה (אין על רושם ראשוני).
הגרריסט הגיע די מהר ובזמן שנסענו למוסך הוא לא הפסיק להתחיל איתי. עכשיו אם כל השיחה הוא לא היה מחייך יש מצב שהייתי נענית לו אבל אחרי ששמע למה הוא גורר את הרכב הוא צחק וגיליתי שהשיניים שלו כנראה הלכו יחד עם המצבר שלי. יש שם אחת כן ואחת לא. ואלו שכן נשארו ושרדו די השחירו. בכלל כל המצב הזה נראה לי לא סניטרי במיוחד אז סיפרתי לו שאני לסבית שנשואה לבת הזוג שלי. פיתחתי סיפור שלם איך התחתנו בקפריסין ועכשיו אנחנו מנסות להכנס להריון. (למזלו הוא לא אמר שלדעתו כבר הצלחנו). מה לעשות אם אין לי עניין אני מייצרת עניין.
שבור לב נסע הגרריסט והשאיר אותי עם האוטו הנטול מצבר שלי במוסך. אחרי שמילאתי את הפרטים של ערימת המתכת הזו שנקראת האוטו שלי התחלתי לצעוד לכיוון מקום שנראה לי שבו אמצא מונית הבייתה.
צעדתי מלא וכמעט כבר הגעתי הבייתה ובדיוק עצרה לי מונית. אבל אמרתי לעצמי... מה? בשביל עוד 15 דקות הליכה את תקחי מונית ?? ואז נזכרתי שזה סוף יולי ואני בת"א וקפצתי למונית שהייתה בעלת מזגן עוצמתי במיוחד. אלו היו 13 שקלים שביזבזתי בהנאה.
עכשיו האוטו באישפוז כפוי ועל הדרך כבר נכין אותו לטסט ואני כבר רואה איך האשראי שלי יעשה לי ריגשי על כל הקטע הזה אבל אין ברירה.

כשאמרו שמרפי עשה עלייה (נו בפרסומת המפגרת ההיא לביטוח עם השם שכל כך מתאים לו),
לא ידעתי שהוא עבר לגור אצלי בשכונה.
ס'עמק !

ואוו !!!!!

טוב רגע אני חייבת לסדר את הראש ולכתוב הכל.
מי שמכיר אותי יודע שאין מצב שאני נוגעת במחט ועל אחת כמה וכמה לא אתן למחט לגעת בי אלא אם כן רופא כתב וחתם על זה.
לרוב כשיש סשן מדיקל במסיבה אפשר למצוא אותי בפינה המרוחקת ביותר מהאירוע. לא כך היה לפני שבועיים או שלושה.
האיש עם הקרחת ובת זוגו המבורכת (אמן על כל נשות ישראל) עשו סשן 100 מחטים ופשוט הייתי מרותקת. לא יכולתי להסיט את מבטי מהמתרחש.
בסוף אותו אירוע ניגשתי אל האיש עם הקרחת (לא המקריח חס וחלילה אלא האיש עם הקרחת - יש הבדל! ) וביקשתי ממנו או יותר נכון הודעתי לו שהוא הולך ללמד אותי מדיקל. הוא הסכים ללא כל הבעיה והציע את המבורכת כאובייקט אימונים. שמחתי וכמובן שלא עשיתי כלום בנידון.
אתמול בערב ישבתי לי בפליירום ואני כבר לא זוכרת איך ולמה אבל פתאום נשמע המשפט "אוי, אני יכול ללמד אותך היום מחטים". וקריאות שמחה ואושר נשמעו מצד המבורכת. שאני אאכזב בחורה מקסימה כזו ?? אין מצב !
לא היינו צריכים לחכות הרבה והיא כבר מרוחה על הספסל חושפת גב מקועקע ורק מחכה שנתחיל.
חיטוי, הסבר קצר, מחט ראשונה נכנסת. פעם ראשונה שראיתי את המחט נכנסת כל כך מקרוב ולא ברחתי כל עוד נפשי בי. האיש עם הקרחת מדגים לי 3-4 מחטים ושולח אותי לדרכי כאשר הוא בודק איך אני דוקרת. המבורכת מעניקה לי משוב און ליין האם זה טוב, לא הרגישה כלל או עמוק מדי. לא כי כואב לה או משהו, רק כדי שאני אדע.
המשוב היה דבר מעולה כי די מהר תפסתי את העניין והתחלתי להכניס מחטים כאילו אין מחר. אפילו ניסיתי לעשות ציור מאולתר שבסוף יצא לא רע בכלל.
בשלב מסוים כשחשבתי שנגמר לי המקום בגב המבורכת אומרת לי שזה ממש לא נורא כי יש לה גם ישבן.
והיא מסמנת לי עם הידיים בדיוק היכן לחורר אותה. חיטוי קצר והופה 5 מחטים על כל לחי. (נדמה לי שבאחת המחטים האלה הכאבתי לה בפעם הראשונה).
ראה את העבודה האיש עם הקרחת ומיד אמר שזה אחלה אבל צריך לסיים עם הגב. מה לסיים ?? אין יותר מקום! הוא לא הסכים איתי והתחיל להוסיף מעגל שני למעגל המחטים שכבר היה. כך סיימנו את היצירה כל אחד בתורו ולפעמים גם יחד יצרנו מעגל פנימי והמבורכת נהנית מכל רגע.
בסוף היו שם 131 מחטים ומבחינתי אם היה עוד מקום או קצת יותר מוקדם בלילה היו נכנסות לשם עוד 100.
להוציא את ה מחטים היה סשן מסוג אחר. הלך לי הגב והמבורכת רק מתענגת על כל מחט שיוצאת. כשסיימתי עם הוצאת המחטים מהגב ונשארו רק מחטי הישבן הוא מתמתחת ומקבלת את הסוטול של חייה. אני מיד מוציאה גם את מחטי הישבן בעוד האיש עם הקרחת מחטא טוב יותר את הגב שלה . (שממש ממש לא דימם כמו שחשבתי שיהיה) חיטוי קצר לישבן המנוקב והילדה המהממת הזו חוגגת.
היא טוענת שגמרה. אני רק נהניתי להביט בה.
כמו האדרנלין שהייתה בי גרמה לי להשאר ערה עד 8 וחצי בבוקר.

תודה לכם זוג מקסים שכמותכם. אוהבת אתכם המון.
אני

בהמשך לבלוג הקודם אני שמחה לבשר לכם שיש לי שבר בעצם הזנב !!
לאור העובדה שאין לי זנב לא כל כך מפריע לי שיש לי שם שבר. אבל העורכת דין שלי הייתה מרוצה (היא כבר רואה איך היא יוצאת לפנסיה בקרוב).
אולי עכשיו הפיזיותרפיסטית הנאצית שלי תפסיק ללחוץ לי על המקום שכואב. עכשיו ידוע גם למה כואב לי שם.

וואי יש כל כך הרבה דברים לעדכן כאן אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל.
לא מזמן כתבתי על כך שהספת עור הלכה לעולמה בעקבות השיניים של הכלבה. אז הכלבה כבר נמסרה מזמן לבית חם ואוהב עם 3 ילדים וגינה בגודל של דונם וחצי. אני מקווה שזה יספיק לה לפריקת כל האנרגיה שמצטברת בה בגיל הזה.
אבל מה שכן... אלונזו יקירי הגיע לפשוט את עורה של הספה (יש לציין שבזמן כל התהליך היה לו חיוך סדיסטי על הפנים) ומהספה יצא אחלה של שוט.
את שוט חנכתי בשישי האחרון בלימיט על מספר לא מבוטל של קורבנות. התגובות היו נפלאות וכך גם ההנאה שלי מכל העניין.
אין ספק, אלונזו אתה כישרון.

הדיכאונית החליטה לעזוב את הדירה בצורה מגעילה ולכן לא אתייחס אליה כאן. לא מגיע לה.

מה שכן, אני (שוב) מחפשת שותפ/ה לדירה שלי. מי שהיה יודע כמה היא מקסימה ומי שלא היה מוזמן לפנות בהודעה פרטית.

שיהיה לכולם אחלה יום

נשבעת שרציתי לבוא היום ללימיט. באמת!
התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי והתבשמתי.
יצאתי מהבית שמחה וטובת לב.
ביציאה מהבניין שלי יש 5 מדרגות. כמו כל ערב הן היו רטובות (בעקבות שטיפת רצפת הפלאפל לידי - לא משנה כמה נגיד להם הם אף פעם לא גורפים את המים אחריהם).
בעודי יורדת את המדרגות דפקתי גליצ' עצבני ונחתתי על התחת תוך קבלת מכה בראש.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה איתי אבל תוך שניה הכאבים בתחת התחילו ופרצתי בבכי לא נשלט.
ניסיתי לעמוד על הרגליים אבל לא הצלחתי והניסיון היה כואב מדי אז התקשרתי לשכנים שיבואו לעזור.
תוך שניה הם היו למטה חמודים ודואגים. הצלחנו לקום מהמדרגות ולנסות להתיישר.
המשימה הייתה לא קלה אבל בסוף הצלחתי לעשות כמה צעדים לאויר הפתוח כדי לנשום קצת ניקוטין ולהרגע.
הדבר היחיד שעלה לי בראש זה "איזה זין אני בדיוק יצאתי מהמקלחת ועכשיו כל השיער שלי מלא בוץ".
לאחר דיון עמוק עם אמא שבקו השני התייעצה עם האחות הטלפונית של קופת חולים השכנים הסיעו אותי למוקד הרפואי הקרוב.
אני לא אספר לכם כמה בורות היו בדרך אבל תאמינו לי שהרבה. (תודה לך עיריית ת"א)
הגעתי למקום (למזלנו הייתה ממש במקרה חניה בדיוק בכניסה) ואחרי המתנה מעצבנת נכנסתי לרופאה.
ככה לפחות היה כתוב לה על הדלת - "ד"ר X רופאת משפחה" הפקידת קבלה אמרה לי שאין אורטופד או רנטגן אבל אם זה רציני אקבל הפניה למיון.
נכנסתי לעלק רופאה הזו ואחרי שתיחקרה אותי על עברי הרפואי אמרה שהיא חייבת לבדוק אותי ושאתיישב על המיטה.
הסברתי לה בנעימות שאני לא מסוגלת לשבת, אז היא ביקשה שאשכב על המיטה. (רק לידע כללי המיטות שם הן בגובה מטר + - )
הודעתי לה שאין מצב שכרגע אני מצליחה להרים את הרגליים לגובה כזה. אז היא מסתכלת עלי במבט עגל מעצבן ותוהה "אז איך בדיוק את מצפה שאני אבדוק אותך?" "כנראה בעמידה" עניתי לה. היא עקמה את האף ולקחה את הסטטוסקופ ובדקה לי נשימה. אחר כך שאלה איפה כואב והצבעתי לה עם האצבע אז היא דפקה בכל המקומות שכאבו לי לחיצות מטורפות שגרמו להכל להסתובב סביבי. נשכתי שיניים ולא צעקתי אבל הדמעות זלגו שוב ללא שליטתי.
לאחר שגרדה קצת בראשה והגיעה לדיאגנוזה המופלאה שכואב לי בתחת (היא אמרה ישבן אבל ניחא) היא אמרה לי לקחת אופטלגין.
נו באמת ?! בשביל זה באתי עד הנה ? אופטלגין אני יכולה לבלוע לבד. תני לי לפחות זריקה שתרגיע את הכאב יא נעל ! היא טענה שאין צורך והגוף ירפא את עצמו. (אז למה יש רופאים אם הגוף מרפא את עצמו?! ) אחרי שיכנועים וויכוח על העובדה שאני לא מסוגלת לשתות תרופות נוזליות היא רשמה לי כדורים חזקים יותר נגד כאבים ואמרה לי ללכת לחפש בית מרקחת כי להם אין שום דבר מלבד אופטלגין. (זה מסביר למה היא רצתה לתת לי אופטלגין ודי התעקשה על זה).
כשביקשתי ימי מנוחה בבית היא אמרה שאין לה סמכות לרשום לי דבר כזה ושאפנה מחר לרופא המשפחה (את רופאת משפחה, ככה לפחות כתוב לך בשלט בחוץ !!! )
עצבנית בטירוף יצאתי משם מדדה בקושי למכונית. חבריי היקרים כבר חישבו כמה כסף יצא לי אם אני אתבע את הפלאפל ואני רק רוצה לצאת כבר לעשן סיגריה.
על המכה בראש הרופאה בכלל לא דיברה אבל האחות הטלפונית ממקודם אמרה לא לישון שעתיים כדי להיות בטוחים שזה לא זעזוע מוח.
עכשיו נגמרו השעתיים ואני הולכת לנסות לשכב במיטה.

באמת שרציתי לבוא ללימיט היום. באמת !

לילה טוב

חבל ששמחתי מהר מדי
כנראה שספת עור וכלבה קופצנית לא הולכים יחד.
הכלבה השמידה לי את הספה בחצי שעה שנימנמתי צהריים.

מישהו מכיר רפד טוב ולא יקר ???

אבל היה שווה לחכות !!!

יש ספה !

ספת עור שחורה שמתאימה בול לסלון שלי.

אם למישהו יש שולחן אני אשמח .

(וההוא שחייב לי ספה - זה לא פותר אותך)

ואוו יש כל כך הרבה מה לכתוב על הימים האחרונים... השבועות האחרונים.
מאיפה מתחילים ???
טוב אני אנסה בצורה כרונולוגית אולי זה יעבוד.

סאגת העציץ טרם הסתיימה. הוא עוד חייב לי כסף והבחור נעלם מעל פני האדמה. הצ'קים שנשארו אצלי הם ללא כיסוי ולא בא לי להתחיל להתעסק עם שוברי רגליים למינהם. ברגע שיהיה לי כח נשבעת לכם אני לוקחת את השערות מהאף שלו וסורגת מהן סוודר לערבים מהפלאפל למטה.

חברה טובה שלי (שבמקרה גם הבוסית שלי) נסעה לה ל10 ימים לחו"ל. מה שאמר שכל הטלפונים של העבודה עברו אלי. בנוסף הייתה בי מין רוח התנדבותית שכזו ויצא לי מהפה המשפט: "כן, בטח, את יכולה להשאיר אצלי את הכלב שלך, שטויות, אני מתה עליו". אויש איזו טעות זו הייתה. הכלב לא הפסיק להשתין לי בבית ולריב עם הביצ' הפרטית שלי. ה10 ימים האלו נראו לי כמו נצח וכבר ייחלתי לרגע שבו היא תחזור ותיקח את העול הזה ממני. שלא תבינו לא נכון, אני באמת אוהבת את הכלב שלה, אבל 2 כלבים + 200 טלפונים ביום החל מהשעה 8 לפנות בוקר ועד 23 בלילה. לא ממש כייף.

נכנסה שותפה חדשה במקומו של העציץ. עוד לא מצאתי לה כינוי הולם ונראה לי שזה ייקח קצת זמן. מה לעשות זה נורא מקשה עלי לדעת שאת (וגם הוא) קוראים כאן הכל ועוד מעירים לי על כך שהמון זמן לא כתבתי. אני אוהבת את שניכם ומרגישה הכי חופשיה אתכם אבל עוד לא מצאתי לכם כינויים. חכו זה יבוא. אבל בגדול אני חושבת שכניסתך לדירה מהווה את אחת ההחלטות הטובות שעשיתי.

אתמול היה לי ערב מהנה והזוי בו זמנית. יצאתי עם חבר טוב שלי (=הכוסית. כל אחד והכינוי שמגיע לו ) ללימיט. היה שמח, שתינו, נהנינו, אפילו סישנתי קצת. לא אותו אומנם אבל אחרים והיה כייף. נתן קצת תחושת דאנג'ן שלא הייתה בי כבר הרבה זמן. לצאת ממסיבה עם יד כואבת וכפות ידיים שורפות מספאנקים כבר הרבה זמן לא קרה לי. תכל'ס התגעגעתי לתחושה הזו. לקראת סוף הערב ישבתי עם הכוסית בפינת הבר ולידנו זוג יפייפה. אני מכירה את הזוג בפנים כי הם די קבועים שם אבל מעולם לא יצא לי להחליף איתם מילה. האישה דורכת עם המגפיים המשגעים שלה על איזה גבר ותוך כדי מנהלת שיחה ערה עם בן זוגה. בזמן שאני מסתכלת עליהם קלטתי שיש לאישה שרשרת מהממת. חיכיתי ליצור קשר עין ואכן אמרתי לה שלדעתי השרשרת שלה מטריפה. היא חייכה אמרה תודה והגישה לי אותה. לתומי חשבתי שהיא נותנת לי לראות אותה מקרוב, או למדוד אותה וכך עשיתי. אבל כשבאתי להחזיר לה אותה היא לא הסכימה לקבלה. בחיוך ענק היא אמרה לי שזה יותר יפה עלי והיא שמחה להעניק לי אותה בכייף. בערך 15 דקות של שכנוע לא עזרו. היא עקשנית יותר ממני ולא מוכנה לקבל את השרשרת חזרה. גם שאשלם לה על השרשרת היא לא מוכנה, אפילו לא לשלם להם על החשבון בבר או להזמין אותם לכוסית שתיה. כלום. היא אומרת לי שהיא נהנית להעניק לי את השרשרת מכל הלב. הייתי בהלם עוד שעות ארוכות אחר כך. מחווה כזו מעולם לא ראיתי. (אה, שכחתי לציין שכל הקטע היה כשהיא עדיין דורכת על איברו של הבחור). בסוף סגרנו את זה בהרמת לחיים אחת.
סיימנו את הערב בארומה. הזמנו לאכול ולא תיכננו משהו מיוחד למאוחר יותר. נכנסו להם 3 אנשים. שני גברים ובחורה. שלמראית עין נראו ערסים משהו. הכוסית הודיע לי שהוא דווקא מסתדר איתם טוב (עם ערסים בכללי לא עם השלושה הספציפיים) ומיד פתח בשיחה על גבינת החלומי של ארומה. אחרי כמה דקות השלושה הפכו לחברים הכי טובים שלו, החליפו איתנו טלפונים וצילמו אותנו בסלולריים שלהם למזכרת. הכל קרה כל כך מהר ולא ממש הבנתי איך אבל זה היה מצחיק.
באתי הבייתה והביצ' מחכה לי ליד הדלת, חמודה. לקחתי אותה לטיול של זריחה ובעודי מטיילת איתה ליטפתי את השרשרת החדשה והרהרתי קצת בחוויות מהשעות האחרונות. אני עדיין לא תופסת חלק מהאירועים אבל כשהגעתי הבייתה נרדמתי עם חיוך ענק.

קצת חבל שהכוסית לא נשאר לישון איתי (אולי כי לא הצעתי לו....)

אפשר לברך, השותף עזב.
הבוקר הכלבה העירה אותה בישיבה על הבטן שלי ונביחה אחת אבל חדה מאוד. כאילו אומרת לי "פיפי ועכשיו!".
מיד התלבשתי ורצתי למטה. בדרך החוצה אני רוצה שהסלון והמטבח קצת ריקים לי, אני רואה שהחדר של השותף פתוח והוא ריק לחלוטין.
הפולניה שבי ישר חשבה: "יופי הנה הוא ברח ולא בא לסגור חשבון". עצובה על ההפסד הכספי ארזתי את הכלבה וירדנו לטיול.
למטה אני מוצאת את העציץ עם החברה הגריאטרית שלו מעמיסים את עצמם על טנדר. מיד שאלתי אם הם סיימו או שהם עוד עולים.
הם אמרו שיעלו להפרד, לשלם ולהחזיר מפתח.
זירזתי את הכלבה ומיהרתי הבייתה. אני לא רוצה שיברח לי.
אחרי שהעציץ שילם את המגיע לי, החזיר מפתח ויצא מחיי סופית (וטוב שכך) התפניתי להסתובב קצת בדירה ולהנות מהשקט הזה. מהידיעה שאם השארתי כוס בכיור היא תהיה שם גם מחר. מהעובדה שאני לא צריכה לחשוש מכך שמישהו יריח לי תחתונים שאני לא בבית או ירים יד על הכלבה.
לדעת שאם קניתי חומוס הוא לא ישאב יחד עם הפיתות לפני שאני בכלל אטעם. ובכלל, זה מן שקט כזה של לא לחשוש מה קורה בבית שהעציץ הדביל מסתובב שם חופשי לא קשור. (אולי הייתי צריכה לקשור אותו למקרר שאני יוצאת מהבית אבל זה קצת מאוחר מדי עכשיו).

בקרוב נכנסת שותפה חדשה (ומקסימה יש לציין), יש לי עכשיו קצת זמן לאוורר את החדר הזה. לדעתי חודשיים לא נפתח חלון בחדר.
אני אנקה אותו, אכין אותו לקראת הדף הבא בחיי. יש לי תחושה מאוד חזקה שהדף הבא הולך להיות הרבה יותר טוב.

טוב תסלחו לי אני חושבת שאני אלך לישון עירומה ! כבר הרבה זמן שלא עשיתי את זה....

נכון שישר רצת הבייתה לבדוק את הבלוג שלי ???

כן כן את יודעת שאני כותבת עלייך ... יאללה לולה מחכה לך.