פסח....
אני שונאת את החג הזה....יש לי ככ הרבה סיבות שבגללן תמיד שנאתי אותו, אבל מאז שאני שפחה ואתה אדוני, פסח הפך להיות חג אירוני וסימבולי שקורע אותי כמו קריעת ים סוף (ולא בקטע טוב) ואז סוגר עליי ומאיים להטביע אותי בתוכו.
כי הפרידה בנינו תמיד תלויה מעל, תמיד נוכחת, כמו צלע שלישית בקשר שלנו, כמו שמיכה שקופה שעוטפת אותנו, חוצצת בנינו לבין העולם, מאפשרת לנו להיות מוגנים ובטוחים בתוך הדבר הזה, כי אנחנו יודעים שהיא שם ושיום אחד כבר לא נהיה כאן.
ואם כבר פרידה, אז יש זמן מתאים יותר, כשפחה, לצאת מעבדות לחירות...?
ואני, כאחת שמכורה לטקסיות וסימנים, כמעט כמו שאני מכורה אלייך, יודעת שזה הזמן הנכון להיפרד, בדיוק כמו שאני יודעת שאתה צריך ורוצה את זה ממני , אפילו בלי שתבקש, בלי שתגיד, אני יודעת (גם אתה צריך להשתחרר מהעול שלך).
ונכון, אין בי משהו שאני רוצה יותר מלהיות בשבילך, מלספק אותך ולעשות לך טוב, מלדאוג לך ולדעת שאתה מאושר, אז למה אני לא מצליחה???
למה כבר 3 שנים שאני מתכננת ומתכווננת ומתרגלת ומנסה ונכשלת??? למה אני לא מצליחה לדמיין את הבוקר שלי למחרת בלי הבוקר טוב שלך ואת היום שלי בלעדייך? למה אני לא מצליחה לחשוב שלא ארגיש אותך יותר, שלא תחדור אליי ותמלא אותי בכל מה שחסר לי? למה אני לא מסוגלת להתנתק מהעונג הלא נגמר שרק אתה יודע לתת לי? למה דווקא בפסח אני משתוקקת אלייך יותר וצריכה אותך יותר וכל תא בגוף שלי מרגיש את המגע שלך עליו ועורג לו? למה אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עלייך ועל הזין שלך ומה שאתם ורק אתם יודעים לעשות לי ובי? למה אני בוכה ככה סתם בלי סיבה באמצע היום רק מלדמיין אותי בלי החיבוק שלך, בלי ההוראות שלך, בלי היכולת שלך לגרום לי לצחוק ולבכות בשנייה ולשלוט לי לא רק בגוף ובלב אלא גם בנשמה?
אני מצטערת אדוני, סליחה.
גם השנה החג הזה נגמר מבלי שהצלחתי. גם השנה אני גונזת את המכתב פרידה שכתבתי לך עמוק במגירה. גם השנה לא שחררתי אותי ואותך ולא יצאנו לחירותנו, אנחנו עדיין כבולים זו בזה, אתה האדון ואני שפחתךהנאמנה. זו שתעשה בשבילך הכל, כל מה שתגיד ותבקש ותרצה, והרבה יותר מזה, חוץ מאת זה...
