מלכודות של מילים

המורה שלי ליוגה היה זה שזיהה בקלות את גמישות היתר שממנה המפרקים שלי סובלים. 

באימונים טרום ימי הקורונה הוא היה מעדן לי את המנחים כדי שאתן לשרירים לעבוד ולא למפרקים. 

"את בורחת" הוא היה אומר "למקום שבו הכי נוח לך בו כי את גמישה וזה קל לך אבל את עושה נזק לעצמך"

ואני בטרוניה הייתי מעדנת את המנחים ומרגישה את השרירים שלי בוערים. 

מעולם לא הייתי אמיצה מספיק כדי להודות בפניו שאני ניזונה מהכאב הנוראי כשאני נמצאת למעלה מ-5 דקות באותו המנח, לא מוותרת לגוף. מענישה אותו. 

ואולי בכלל היה צריך להמציא ענף יוגה תחרותית. יש מצב שאלוהי היוגה או מי שלא ברא אותה, היה מגרש אותי ממגרש המשחקים שלו שדוגל בהקשבה וחמלה, בעיקר כלפי עצמנו. 

ואם יש משהו שאין בי, זו חמלה. 

בעיקר כלפי עצמי. 

(והאמינו לי, זה המקום הכי נורא שאפשר להיות בו)

(והייתי מתחננת  עכשיו למישהו שיבוא לעצור אותי, להציל. להציב גבולות. שאוכל להילחם בו, עד שיכניע אותי וייתן לי ליפול שבורה ומרוסקת כדי שמשם אוכל לצמוח שוב בחזרה. אבל זה יהיה הפתרון הקל וכשאני נשרפת, זה תמיד בדרך הכי קשה)