אני כל כך כועסת. ימים ושבועות מלאים בכאב ואי וודאות. פתאום אני כבר לא רוצה לצבוט את עצמי להנאה, פתאום לא בא לי לראות סרטי אימה שהיו היחידים שראיתי אלה יותר קומדיות וסרטים עם רומנטיקה ואהבה, סבלתי ועדיין חלק ממני סובל מכל כך הרבה כאב שעייפתי, ולא רק הגוף שלי, כך גם הנפש תוכל לספוג רק כמות מזערית מאוד של כאב.
ועכשיו אני כועסת. אני כועסת כל כך. כי אני מרגישה שצוחקים עליי, שזו בדיחה. לא רק החלק של הבידיאסם מביא לידי ביטוי שליטה אצלי, אלה גם מנגנון שליטה אישי חזק מאוד. גם הקבנית העלתה זאת רבות, אני תמיד לוקחת שליטה לידיים שלי, ומחפשת שליטה לפעמים במקומות שלא אוכל להשיג אותם. מצבים בהם אני לוקחת צעד אחורה ולוקחת את המושכות אל עצמי. עכשיו קצת בכיתי, הפסקתי. אני מתה להמשיך לבכות ולהכנס לזה. אבל דווקא הכעס מניע אותי במצבים כאלה, אין מצב שאני אשחרר שליטה ואפול בגלל דבר כזה. אני אלך להתקלח, אקום מחר להפניה שלי, אעשה הכל עם עצמי, כי אני כועסת. אם יהיה לי עצוב, שיהיה. כנראה שזה מה שהעולם חושב שמגיע לי. להיות עצובה. לא להיות מספיק אף פעם.