מזל שבלוג סופג הכל ואפשר לכתוב גם כל שעתיים (זה בערך מה שאני עושה), לא לחשוש להצטייר כעוד אחת שמתבכיינת כאן, כי גם אם מישהו קורא, לא יודע מי הכותב. אני גיבורה מאחורי המסך.
כל איש מקצוע או כאלה שאוהבים לתת עצות מגובה המבט של נסיון חיים, יגידו שאת הכעס צריך לשחרר, להוציא, להמיס, לשרוף ועוד כמה פעולות פיזיולוגיות ורגשיות שיעזרו אחד ולתמיד לנקות ולהתנקות מכל תחושה שלילית שמפריעה לך להתקדם.
אני מסכימה שזה נכון, וכל האמירות כמו "להסתכל קדימה, "לזכור רק את הטוב" ו" לא להיתקע בעבר", מאוד מדברות אלי, אבל יש כאן בעיה אחת, אחרי ששיחררת והוצאת, נשאר חלל והוא ריק.
יש כאלה שיגידו למלא אותו בחברים, אהבת חינם, הכרויות חדשות, אבל במציאות זה רחוק שנות אור מהמצב הנתון. כי לא כל מילוי מתאים לחלל הזה ספציפי, וגם הזיכרון שלנו לא סלקטיבי, וזוכר גם את הטוב וגם את מה שהרס את כל הטוב הזה.
אז נשאר זמן, כאופציה היחידה לטשטש את מה שצריך ולמצוא מילוי אוניברסלי לחלל.
רק שהזמן לוקח זמן, ואני כמו ילדה בחנות הצעצועים, רוצה הכל, כאן ועכשיו.
