בפוסט הקודם בסדרה על התעצבות המיניות שלי (הצטברות #1), דיברתי על המאורעות שקרו ב"חיידער" אליו הורי חסרי הביטחון שלחו אותי ושבו נחשפתי לראשונה למיניות במשחקי הילדים האחרים. אמשיך כעת מנקודה זאת.
בשנה שלאחריה הוריי כבר שלחו אותי לחיידער קרוב יותר לאזור מגוריי. דרך השער הירוק הגדול היינו נכנסים לחצר אספלט רחבה שבשני צידיה מתנשאים קרוואנים בגובה שני קומות מעוטרים במדרגות וגשרי מתכת שמובילים בין הקומות הגבוהות והקרקע. בהמשך החצר הייתה ירידת כורכר קטנה דרכה היינו יורדים לחצר כמעט זהה אך מוקפת בקרוואנים בעלי קומה אחת במקום שתיים. בחצרות ובקרוואנים האלה, שנראו בסך הכל כמו חיידער די סטנדרטי אני חושב, ביליתי חלק גדול מששת השנים שיבואו. אופן הלימוד במוסד היה חריג למדי ביחס לשאר החיידערים והיה מורכב בעיקר משינון טקסטים ארוכים בעגה ומקצב מיוחדים ובקולי קולות. חלק גדול מהם אני זוכר עד היום, מיליון ואחת שנים לאחר מכן.
שמו של המורה של כיתה ג', השנה שבה התחלתי ללמוד שם, היה אמנון (שם בדוי או לא בדוי?). הוא היה איש די נחמד וקצת מוזר, בעל משקפי תחתיות בירה שהדגישו את העיניים הקטנות והמימיות שלו, זקן מדובלל וריח קצת לא נעים. אני לא חושב שהוא שרד יותר מחצי שנה אבל הוא היה נחמד, כשהוא היכה אותנו הוא עשה את זה עם צער מסוים שהורגש במגע ידיו ודרך שכבות הבגדים שכיסו על ישבננו הקטנים. השיטה החינוכית שלו נצמדה לאלגוריתם הבא. ראשית היו תחנונים, צעקות ואיומים בניסיון להשכין שקט בדרכי שלום.(הכריזמה שלו הייתה נמוכה יותר מזו של שולחנות הפורמייקה הירוקים והמקולפים שלצידם ישבנו, כך שלא באמת היה לו סיכוי). לאחר ששלב זה כשל הוא היה מזהה תלמיד סורר במיוחד שמתאים לשמש כדוגמה. אמנון היה משקיט, מרצין, מצחו מתקמט בצער לאלפי קמטוטים זעירים ובשקט שהשתרר הוא היה מזמן אליו את המדגים התורן. לאחר שהתלמיד נעמד לצידו בחיל ורעדה ובכתפיים נוקשות, הוא היה מפנה את אחד משולחנות הפורמייקה הירוקים-נזלת הסמוכים אליו מהספרים שעליהם, ומוביל אליו את המדגימן בזרועו. העיניים הצעירות כולן עוקבות אחרי הסיטואציה והשקט המוחלט מעמיק. על הבטן, הוא היה אומר, וממלמל בין שפתיו תפילה חרישית שהייתה הדרך שלו לוודא שליבו טהור וכוונת זדון או כעס לא משתרבבים אל מעשה המצווה שעמד לפתוח בה. המדגימן, שכוב על הבטן, עוצם את עיניו בחוזקה ולפעמים בחצי חיוך ובמבוכה ומחכה למכה שתנחת על הטוסיק שלו ואז לזאת שלאחריה ואז לזאת שבאה מיד לאחריה ואז.. אתה יכול לחזור למקום.. נמשיך.
אהבתי לשכב שם, הזין שלי לחוץ לפורמייקה והיד שנוחתת על הטוסיק לוחצת אותו אליה עוד יותר. תחושה נעימה של כאב, תשומת לב וגירוי מיני התערבבו להם שם ביחד לתערובת חמימה בשכבי על שולחן הפורמייקה הירוקה. הייתי מנסה להתבלט, להפריע ובסוף להיקרא אל במת התיאטרון ולהרגיש את היד שנוחתת לה על הטוסיק בצריבה מרגשת. בחיי הבוגרים שאלתי את עצמי אם ייתכן שהוא נהנה אז מהתהליך והגעתי למסקנה די וודאית שלא. הוא היה נשמה טובה, עוף מוזר ולא אטרקטיבי שהקיום שלו הסגיר את הצער וההיסוס שלו בנוגע למקום שהוא תופס במרחב. הוא האמין שזוהי חובתו ועשה אותה בצער.
אחרי חצי שנה לערך, הוא והיד המכה/מלטפת שלו עזבו אותנו לחסדי הרב'ה הבא. מאותה תקופה זכורים לי גם אני ושני אחיי הקטנים, יחד עם השכן מלמעלה, נועלים את עצמנו בחדר האמבטיה בבית הוריי, מפשיטים וממששים זה את זה, מפיקים עונג מריח החלציים והחור האסור והמסקרן, מלטפים בשקיקה זה את רכותו הישבנית של האחר.
.
.
.
בפרק הבא נעשה קפיצה כמה שנים קדימה.
להת. בינתיים
