אני מבינה עד כמה מערכת היחסים שלנו הייתה מורכבת באופן שרק אנחנו הבנו. זה מוזר, כמו שגם החיבור שלנו מהתחלה היה חסר כל הסבר הגיוני, לכולם, לכל מי שהכיר אותי לפני ולכל מי שהכיר אותך, רק לא לנו, כי לא חיפשנו הסברים וזה היה מובן מידי לשנינו.
מהרגע בו ירדת מהאוטו לקראתי, כולל כל רגע ורגע שלנו ביחד, הרגשתי את מה שחיפשתי להרגיש בלי לדעת, את הביטחון, את ההכלה ואת החופש להיות אני ללא שיפוטיות.
לא היה זה קשר בדסמי, לא היה ונילי, ואין באמת מילים שיכולות להסביר את מה שזה היה. שקט מהול בהתרגשות, ביטחון מעורבב עם אי וודאות, שלווה מהשיגרה ביחד עם ציפייה לראותך. לא היית שולט, לא נשלט, לא הייתי מלכה או שפחה, כי היינו הכל, ורק עם הכל יכולתי לחיות בהרמוניה נטולת תפקידים והגדרות.
אם היו שואלים אותי היום: אז מה הוא היה עבורך? הייתי אומרת שהוא היה לי בית, אין מילה יותר מדוייקת. ואם היו מתעניינים איך אני מסתדרת בלי היום, הייתי אומרת שזה דומה למטופל מונשם שנותק מהמכונה ומנסה לנשום בכוחות עצמו. ככה הרגשתי כשהוא שלף את הזין מהפה שלי בפעם האחרונה.