בדרך כלל הדחף לחשוף ולצעוק את האמת מגיע רגע אחרי שמבינים סופית שהדברים במציאות שונים לחלוטין ממה שזה נראה בהתחלה. בכלוב זה תמיד קורה לפי קונספט אחיד עם סטיות מזעריות בכל מקרה ספציפי. הוא עושה לך כמה לייקים, משאיר תגובות, את נכנסת לפרופיל, קוראת ברפרוף את הבלוג, מתרגשת, מתרשמת, שוב קוראת, נוצר עניין ומתחיל להתפתח קשר.
בהתחלה ההתרגשות מובילה להיי, הפרפרים בבטן רוקדים סלסה ואין שום סיכוי בעולם לבחון את האדם שמולך, כי את עדיין מושפעת מהכתיבה, והדמיון שלך כבר מוסיף קישוטים לתמונה. אה, והפרפרים, לא לשכוח את הפרפרים.
במוקדם או במאוחר את כבר מבינה שאין שום קשר בין הכתיבה לבן אדם שנמצא מולך, אבל את כבר נמצאת בתוך רגש ומערבולת של תחושות ועדיין מנסה למצוא את הקצה שמחבר בין הרושם הראשוני לבין מה שאת רואה עכשיו, כי לא יכול להיות שהפער כל כך עצום. ובסוף בסוף זה מתפוצץ, אלפי רסיסים עפים לכל אבר ונכנסים לך עמוק בבטן, אבל בשלב הזה כבר אין מקום לברוח לתירוצים וצריך להתמודד עם האמת והיא "לא יפה", בלשון המועטה.
הוא מבין שמולך כבר אין אפשרות להיות אותו אביר שהרשים עם הכתיבה המשובחת מהתחלה ובוחר בטקטיקה של "אנחנו לא מתאימים", כי זו את שלא הצלחת לזהות בו את ה"גבר גבר", ולא הוא שבסה"כ יודע ליצור רושם ראשוני בלי לדאוג לתחזק אותו בהמשך.
ויכולתי לכתוב הכל במקום אחר, לתלוש את המסכות של האצילות ולהסיר את הספק של קבוצת המעריצות שלא מפסיקה להרעיש עם הכפיים, אבל העדפתי להוציא את זה כאן, כי הכאב הזה כרגע רק שלי ואחרות צריכות לטעות בעצמן, כי כאלה אנחנו, לא לומדות מטעויות של אחרים.
