קמה ושוב רבים איתי בבית ומונעים ממני אפילו להכין לעצמי ארוחת בוקר, שחשובה לגוף הפצוע שלי. לא ראיתי מעולם התנפלות כזו על אדם ברגע שהוא קם משינה. הכי מתסכל הוא להגיד שוב ושוב: יש לי כאבים, הם מתחזקים כשאני לא בטוב. תתנו לי לקום ולהרגע, אל תצעקו ותריבו איתי כל הזמן. התשובה שלהם היא שאתגבר. ופתאום כל התסכול שב אליי- כמה אפשר לחפור בפצע פתוח? לחזור שוב ושוב על הסיבה שגורמת לי לעצב, אני פצועה, כואב לי? מה לא מובן בזה? בנוסף, קמה ומרגישה לבד. מרוחקת מכולם. אבל ככה כדאי, זה הכי טוב, כרגע. אני רואה את שבוע הבא ובכללי, את החודשים הקרבים ונחרדת. צבא. כאבים. בית. גם הבית, לא טוב, לא מספק אותי. אתמול הייתה לי שיחה ארוכה עם חברה מכאן, דיברנו על ההורים שלי. אמרתי לה: כל כך הרבה פעמים ניסיתי לחבק אותם ולהרגיש משהו. אבל לבסוף שחררתי, והלכתי- הרגשתי שהמרחק בנינו הוא שנות אור. היא גם העלתה נקודה מעניינת, אני מאוד ילדותית עם אנשים מסוימים, סיפרתי לה שאני כזו בצבא. שם אני מאפשרת לעצמי להיות כזו, כי בבית אני לא מאפשרת לעצמי את זה. בבית הילדה שאני קיבלה אלימות וכאב. אולי זה למה אין לה מקום שם. קמתי הבוקר ויצא לי לחשוב על אותה אחת מן העבר, גם כי העלתי אותה אתמול, וגם כי דיברתי על ליטופים בבטן באחת השיחות שלי. נזכרתי בסצנה מדויקת, היא כירבלה אותי, ליטפה לי את הבטן ושאלה אם זה בסדר לעבור לשדיים. הייתי כל כך ביישנית, ואהבתי אותה כל כך. למה לא הסתובבתי אליה ונישקתי אותה בלהט? אני עוצרת מעצמי את היכולת לאהוב כל כך הרבה פעמים. לאהוב כמו שצריך. אבל אני מבינה למה אני עושה את זה, ואף חושבת שזה נכון לי. כשאני לא מרגישה בטוחה במקומי, אני עוצרת את עצמי. כך גם בבית, ובמקומות נוספים. אני שומרת על הילדה הקטנה שלא תוכל להפגע שוב.
לפני 3 שנים. 16 במאי 2020 בשעה 8:06