שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מקיאה את הכאב

החיים הם קפיצה ארוכה מכוס לקבר
לפני 3 שנים. 16 במאי 2020 בשעה 20:40

אני כל הזמן חופרת

בתוך עצמי,

לעצמי,

בשביל מה?

בשביל מי?

זה לא עושה טוב לאף אחד

וגם לא לי.

אתן למילות השיר לדבר במקומי.

 

רוני דלומי- מדהימה- כל הזמן

תהנו

 


כל הזמן שואפת גבוה
עם הפחד ליפול
כל הזמן רוצה כבר לשבוע
וכבר לאכול
כל הזמן הרצון לעזור
החשש להזיק
כל הזמן הרצון לשחרר
החשש להחליק
כל הזמן הרצון לגעת
החשש לפלוש
כל הזמן הרצון לשים גבולות
הפחד לנטוש
כל הזמן בין מה היה אם
לבין מה היה באמת
כל הזמן לתת לעצמי להגיד את הכל
ולהתחרט

די כי זה עליי יותר מדיי
לתפוס הכל חזק ואז ליפול מהרגליים
די יותר מדיי עליי
זה לא דמעות, זה רק נכנס לי משהו לעיניים

כל הזמן הרצון להעמיק
הפחד לטבוע
הרצון להקשיב להכל
ולא את כל לשמוע
לתת לעצמי לכעוס
בלי לשבור את הכלים
כל הזמן אוהבת אותי
אם אני לא יוצאת מהקווים
כל הזמן לכבות אותי
כדי לא להדליק
כל הזמן להתחיל להשתגע
ולהפסיק
כל הזמן להיזכר איך על שלי לעמוד
כל הזמן לעבוד על עצמי
ועל עצמי


די כי זה עליי יותר מדיי
לתפוס הכל חזק ואז ליפול מהרגליים
די יותר מדיי עליי
זה לא דמעות, זה רק נכנס לי משהו לעיניים


ביני לבין הזהירות יש קשר אמיתי
רוצה להיות בסדר וגם להיות אני
אני לא יודעת איך אפשר להיזהר כל כך
לחיות על באמת זה עסק מלכלך ומסובך
אז נגמר
הבנתי אי אפשר
מכל הבין לבין הזה ממני כלום כבר לא נשאר
אתן לעצמי הרים לכבוש, לא אוכל את הלב ולא את הראש
את הראש אני אוכל גם ככה


די כי זה עליי יותר מדיי
לתפוס הכל חזק ואז ליפול מהרגליים
די יותר מדיי עליי
זה לא דמעות, זה רק נכנס לי משהו לעיניים


די כי זה עליי יותר מדיי
לתפוס הכל חזק ואז ליפול מהרגליים
די יותר מדיי עליי
זה לא דמעות, זה רק נכנס לי משהו לעיניים


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י