צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בתוך הכלוב שיצרתי

לפני שנה. 20 במאי 2020, 0:33

פעם ראשונה אחרי הרבה זמן הרשתי לעצמי פשוט לעזוב הכל ולצאת מהעבודה מוקדם מהרגיל. יותר נכון, לא לצאת, לברוח, בלי שיראו את העיניים האדומות.

מה זה היה? מה קרה פה בימים האחרונים שאני לא שולטת ברגשי המזויין הזה?

אחרי כמה דקות כבר הייתי אצלה, שום בילוי לא יכול להחליף את הדבר הזה, שתינו במרפסת ואחרי זמן קצר השכנים מבקשים להיות יותר בשקט. צחוק מתוך בכי, כזה שמשחרר את בועת האויר שנקלעה בין עצמות הסרעפת. קופצות מנושא לנושא, שוכחות מה רצינו להגיד לפני רגע ושוב מתפרצות בצחוק מהשטויות שרק אנחנו יכולות להבין.

שיחה על הכל, על הכאב, על אהבה ומה נשאר כשהיא נגמרת, ובעיקר על זה ששתינו מטומטמות לפעמים, כשנשבר לנו להיות חזקות והחלטיות. על זה שרגעי הנפילות כאלה חייבים להתקיים,  כי אנחנו לא לומדים כשטוב, אבל מכל משבר יוצאים עם נסיון חדש. 

כשעמדתי בדלת לפני שהלכתי, הפאקינג אסימון הזה החליט ליפול, פגעתי, נפגעתי, אבל הלב שם זין על מה שהראש לא מצליח להכיל וממשיך בשלו. אין טעם להילחם במשהו שלא בשליטתי, זה מה שעשה אותי עייפה בימים האחרונים. נלחמתי על משהו שצריך להניח, כי קורה לפעמים שבשביל לקבל את מה שאת צריכה, הכי חשוב זה לא לעשות כלום.

 

נשמתי והבטחתי לעצמי שלא אסגר מתחת לשריון, לא אזחול למקום הבטוח שלי, אלא אפגע ואכאב שוב ושוב, רק בשביל לזכות להרגיש כל רגש. 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י