הילדה שבי בוקעת לפעמים.
היא מפחידה אותי.. הילדה.
זו ילדה עם לב שבור.
אירועים בעבר ורגעים בהווה
לפעמים מתמזגים לאחד,
בעוד אני נותרת כמה:
האישה, והילדה.
ואז, נוצרה הגורה.
הגורה קיבלה אהבה בדמותי, הגורה ממזגת את הילדה לאישה שאני. ביחד עם טיפול שהתחלתי לקבל לפני כ-7 חודשים, מצאתי את עצמי בהתקף שלא היה לי כמותו מעולם. כן, הייתי אובדנית, עצובה, וכועסת. הדחקתי, הרגשתי. חוויתי התקף חרדה, התעלפתי מאחד.. זה היה התקף אחר. הילדה הייתה אני, אני הילדה.
לאחרונה אני חווה שחרור רגשות עצום, בעקבות הטיפול, בעקבות היותי שלה, אני מתחברת לילדה כל פעם אחרת:
בפעם הראשונה בכיתי בגלל כל מה שעשו לי בבית. כאב לי כי זה לא הגיע לי. בפעם השנייה, בכיתי בגלל כל מה שרציתי והיה לי חסר בילדות, ההורים, האהבה מהם, לחבק אותם ולהרגיש משהו.
ועכשיו, אני לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה. בחיים שלי לא עברתי התקף כזה, שהרגיש קצת כמו פסיכוזה. מצאתי את עצמי על המיטה, מקופלת, בוכה.. נקרעת. הייתי הילדה, אבל לא רק הרגשתי אותה, לקחו את הילדה שהייתי מלאת החלומות, התקוות, והאהבה, ושמו אותה עם פינצטה בתוך הגוף שלי, יחד עם כל החוויות והזכרונות. פתאום ראיתי הכל, הרגשתי הכל. לא היה ניתוק ביני לבין הילדה. תוך כדי- לא באמת היה משהו אחד בראש שלי, גם לא מחשבות. היו מילים, תמונות, משפטים קטועים, מחנק.
המלכה התקשרה אליי ודיברה איתי. לא הצלחתי להקשיב. כל פעם שהיא אמרה משהו שהפחיד אותי, שמתי את היד על האוזן, או צבטתי את עצמי קצת והתקפלתי יותר.
שם הבנתי שחוויתי טראומה יותר קשה משאני חושבת. שם, הבנתי שאני מתמודדת עם משהו שאולי אפשר להרכיב, אבל ברגע שהילדה תשאר אני לתמיד,
את הלב לא יהיה ניתן לאחות.
