על כיפה אדומה וחיות אחרות

2:30 בלילה, אולי כבר 3:00

אני בפרץ עירנות אופייני.

תמיד אהבתי את השעות הקטנות של הלילה.

אפלה, שקט, כולם ישנים ואני יכולה לשמוע את המחשבות שלי ולתת להן לרוץ רחוק.

אני במקלחת,

נשענת על הקיר,

נותנת למים הרותחים לשטוף לי את הגוף.

אני אוהבת אותם ממש רותחים,

הדב תמיד אומר שאני משוגעת.

עכשיו זה נעים לי עוד יותר,

מעורר שרידי כאב.

שוטפת את התחת עם הזרם החד של הטוש

נשארו עליו כמה סימנים למזכרת

מחר הם כבר בטח לא יהיו.

המים הרותחים מענגים ומעוררים את הכאב,

היה שם הרבה כאב היום,

הוא הגיע עמוק ואני שחיתי בתוכו וצללתי עמוק

אני לומדת לשחות,

כמו בפוסט היפה הזה של ma'am:
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=1024826&blog_id=79849

לפעמים אני מגיעה לקצה גבול היכולת,

אני לא מרגישה את זה כשאני שם

אני רק רוצה עוד מזה.

אבל אח"כ כשזה שוקע

נשארת בי תזכורת,

העור והגוף זוכרים

ויש מן רעד כזה,

לא ברור אם הוא ממש פיזי או פנימי

אבל אני שוהה בו לפעמים כמה ימים.

וזה כרגיל,

מפחיד ומדליק אותי.
אני תמיד מחפשת את הגבול הזה שבין שניהם

ובבוקר קמתי במוד אגרסיבי

של ניתוץ והריסה

וקילוף של עוד שכבה

שכבה של הפחד הפנימי שלי

inner fear

your worst enemy