יום ההולדת היה וחלף. התחיל טוב במיוחד, התכער באמצעו, אחכ הפך לתהום של הלם וחשש, והסתיים בעידוד קל לקראת הבאות..
כבר אמרתי שנמאס לי לראות רופאים? זה אף פעם לא נגמר בטוב..
עוד שלושה שבועות אני צריכה לעבור ניתוח קטן ומתחיל להמאס עליי למצוא עצמי בחדר ניתוח. כבר פעם 3 בארבע שנים..
זה לא הניתוח שמטריד אותי (חולה על ההרדמה.. השניות האלה לפני שמאבדים את ההכרה). זו הדיאגנוזה והפרוגנוזה.
אחוזי ההצלחה של הניתוח דיי טובים 70-75%.. אבל הלב לא שקט.
בשורות מופלאות ליום ההולדת (*טון סרקסטי וגילגול עיניים*).
לא לזה התכוונתי בתקוותיי לשנה הקרובה. ממש לא לזה.
מצד שני, צריכה לשמוח שנמצא הרופא המומחה שגילה את הבעיה ומצא פתרון כלשהו. לשיפור איכות החיים.
תאורטית עוד חודש מהיום אני אמורה להיות הגרסא המחוזקת של עצמי. הגרסא הבריאה יותר. אז משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה..
קבעתי את התאריך של הניתוח לתקופה יותר 'חלשה' בעבודה כדי שהימים הספורים שלא אהיה יגרמו לכמה שפחות השפעה על ההתנהלות של הדברים במחלקה. מתנחמת בזה שהניתוח יתקיים אצלנו בבית החולים אז רגועה יותר.. את כל הניתוחים שלי עשיתי שם. לא סתם זה מרגיש כמו הבית.. בטוח.
עם כל ההלם וההתאקלמות לרעיון המכה החדשה זכיתי לגלות שוב עד כמה המשפחה שלי מאחוריי בכל צעד.
שאני לא לבד באף שלב במסע הזה. הלב התחמם והתרחב מעט.. לא יודעת איך ניתן היה לעבור את זה לבד.
קניתי לי היום ספר של ניטשה "כה אמר זרתוסטרה". יש משהו בפילוסופיות של ניטשה שפותחות לי את הראש בצורה מחבקת. הזדהות ותובנה, על העולם שלנו ובעיקר על עצמי. ולחשוב שעד לפני כשלוש שנים לא סבלתי אפילו את המחשבה של לקרוא פילוסופיה. אנחנו ללא ספק משתנים, וזה יפה בעיניי, גורם לך לגלות מי אתה בכל פעם מחדש, עם כל שינוי.. והרי לעולם אייננו באמת יודעים למה נהפוך, עוד חודש, עוד שנה..
מרגישה ברגעים אלה של חיי כבשעת בחינה ומעט כבכפייה להתמודד עם העצמי בהווה.
הזדמנות לשאול שאלות ולצמוח למקום שמתאים לי עכשיו. להשלים עם הקיום בר התמותה שלי, של כולנו, להשלים עם חלומות שנגוזו עם זכרונות שלא ישובו, ולייחל לחוויות חדשות שיספקו, ימלאו מקומן של קודמותיהן בהצלחה..
“Nobody exists on purpose. Nobody belongs anywhere. Everybody's gonna die. Come watch TV”
(Rick and Morty)
