את עניין השליטה נותנים ולא לוקחים.
אחרי שאני מרפרפת על תיבת ההודעות שלי ונתקלת בהודעה מאדם שאני לא מכירה סטייל: "יפה לך על ארבע בייבי".
אני מגלגלת עיניים לעצמי וחושבת... באמת מישהי הייתה מגיבה לזה?
לא יודעת. גם בזיונים עם הנשוי לא הייתי (עד כדי כך) נואשת.
אפילו את ההוא שאף פעם לא ידע שמאוד אהבתי, עזבתי. הוא לא התאים לי והיה נצר למשפחה חולת נפש שרק מחלקה סגורה הייתה יפה להם.
ימים לא פשוטים עוברים על כולנו לקראת ראש השנה, יום הכיפורים וליל הסגר.
מרגיש כאילו ההנהגה מטילה כל יום קוביות במוחות של כולנו. פעם יוצא 3 ואז מחליטים: "מיום שלישי הסגר!". יום למחרת יוצא 6 ואז: "לבסוף הסגר יהיה החל מיום שישי!".
שנה טובה. לא מי יודע מה.
קצת אן דן דינו והרבה סוף לעסקים הקטנים, להורים מובטלים, לילדים רעבים ולדאבוני הרשימה עוד ארוכה.
היו לי כמה חשבונות נפש שעשיתי עם עצמי בשנה האחרונה. לפעמים אני מרגישה שהזוגיות הקלוקלת שהייתה לי עם החרא ההוא עדיין דבוקה לי כמו חרא על הנעל...
ההבדל היחיד הוא שככל שעובר הזמן אני לומדת להתרגל לריח.
לפעמים אני חושבת שהדור שלנו לא מתאים לנשואים ולא כולם חייבים להיות הורים. אבל אז אפקט העדר מנצח אותי כששואלים אותי: "יש משהו?". או אומרים לי: "אני באמת לא מבין /נה איך את עדיין רווקה".
אני עונה להם שיש לי עוד כמה דברים להספיק לפני שאמצא את תורם הזרע האולטימטיבי שיחמם לי את האסלה בבית ושאני אשלח אותו לסופר עם רשימה והוא עדיין יתקשר לשאול אותי על כל מוצר.
כשאני במערכות יחסים אני מסתכלת על הבחור שאני איתו וחושבת לעצמי:" האם באמת אצליח לשרוד איתו את 20 השנים הבאות?".
אבל השאלה שהכי מעניינת אותי היא:
למה גברים נמצאים שעה בשירותים כל פעם?
האם אתם באמת מחרבנים שעה שלמה?
ג'יזס פאק איך אתם לא נמסים.
תהיות ברומו של מוצ"ש.
גמזו דרך יפה להסתכל על המצב כשהוא חרא.
