בתיכון, בערך מאז כיתה ט', הכינוי שלי היה "סאדי מלכת הסאדו". מיותר לציין שהכינוי דבק בי לפני שידעתי משהו על בדסמ, ועם השנים הפך למשהו ספק מטריד ספק משעשע.
בכל אופן, כיתה י"ב, אני כבר לחתולין בדסמית, ופרטנר שלי קבע לנו שיעורים פרטיים בשיבארי אחה"צ. אפילו חברות שלי לא ידעו על זה.
שיעור מתמטיקה 5 יחידות, המורה אומרת "באסה שאין לאף אחד חוט ממש ארוך או חבל, יכולתי לשרטט יותר ברור את העיקרון." וכל הכיתה ישר "תבקשי מסאדי, בטח לה יש."
החלפתי צבעים, רציתי לקבור את עצמי. ניסיתי להכחיש, אבל גם המורה תקעה בי מבט של "אנחנו יודעים מה יש לך בתיק".
למזלי הרב, היה לי גם חבל קפיצה של ספורט, עדיין באריזה המקורית מחנות ספורט בתיק, שקיבלתי מאותו קקי פרטנר בנסיון לרמוז לי שאני פדלאה.
"יא, איך כולם יודעים שאני מנסה להיכנס לכושר? מדהים!" אמרתי, ובהמשך החודש שוב לא הגעתי לבית ספר 🤦♀️
