לפני 3 שנים. 16 באוקטובר 2020 בשעה 16:34
אחד הדברים היפים, אך הקשים, שאני עובר תחת שלטונה של גבירתי, זה הצורך להתמודד.
להתמודד עם עצמי, קודם כל עם עצמי, על מנת שאוכל להתמודד עם האתגר שבלהיות שלה.
אני לא מתכוון פה למתג את עצמי כפחדן, כי עשיתי כמה דברים אמיצים בחיי.
חיים אינם רק בריחה, בטח לא כשלון מהדהד.
וכן הרעש הזה הוא של אבל שמגיע ואומר:
אנחנו, או אם אדייק (כי אין לי מושג אמיתי לגבי אחרים) מחביאים לא מעט דברים מהם ברחנו
דודו טסה כתב "עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד הוא גומר אותי" ובמקרה שלי, הוא משתק אותי.
פחדים, חלקם נולדו בדין וצדק, ניהלו ומנהלים אותי בלא מעט תחומים.
בחלק מהמקרים סגרתי את הפחד באיזה חדר, נעלתי ופחדתי לפתוח.
להיות שלה זה לרצות להכנס לחדר הסגור והחשוך, גם אם גדלו שם חיות שורטות, גם אם אפול.
להכנס ולנסות להדליק בו את האור.
להתמודד.
שבת שלום.