בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ceci n'est pas une blog

לפני שנה. 30 באוק׳ 2020, 16:48

היא שכבה פרקדן על המזרן, ואיבר הפלסטיק שהיה חגור למותניה הזדקר בעצלתיים אל התקרה. "בוא," רמזה באיטיות חתולית, ואני מיקמתי את עצמי מעליה. ידיה אחזו במותני על מנת לייצב אותי, אך היא לא עשתה כל מאמץ לזרז או לכוון אותי, ורק הביטה בעניין בשעה שאחזתי באיברה והצמדתי אותו אל פי הטבעת בזוית המתאימה. אחר-כך נתתי לשרירי הרגליים ולכבידה לעשות את שלהם, עד שלא היה להם עוד מה לעשות. ישבני פגש במותניה. היא עדיין החזיקה בי, ואני החזקתי בה בתמורה כדי לייצב את עצמי. ידעתי שהיא השאירה את חלון חדר השינה פתוח בכוונה, ושהשכן מהקומה השלישית בבניין ממול מציץ עלינו. ניסיתי לא לתת לזה להסיח את דעתי.

למרות שלרוב היא העדיפה לגהור מעלי, כשאני שרוע חסר אונים תחתיה ורגלי מקופלות לאחור כמו אחרונת נערות הליווי, לעתים נחה עליה רוח אחרת. אז הייתה נותנת לי לטפס עליה ולשפד את עצמי ובוחנת בקפידה. כשהייתה שקועה בתוכי ידיה אט-אט הנחו אותי, מעלות ומורידות, תחילה בחושניות, ועם חלוף הזמן יותר ויותר בפראות. היא הזיזה את ירכיה מדי פעם, ובחנה את פניי כדי להבין מתי פגעה בבלוטת הערמונית. עצמתי את עיניי והנחתי לתחושות להשתלט. הרעש היחיד בחדר היה זה של עור פוגש בעור, כשאיבר מיני הזקור פגע בביטנה החשופה שוב ושוב. "שחרר," אמרה, "אני רוצה לשמוע את העונג שלך." בהדרגה התווספו גניחות, והתגברו בעידודה. לבסוף, כשהחליטה שהיה לה די, אמרה, "אתה יכול לגעת בעצמך."

ידי נשלחה אל האיבר הקשיח וצמרמורת חלפה בי. דמיינתי שהשכן מסתכל עלינו, ושהוא נוגע בעצמו מאחורי התריסים הפתוחים-למחצה. 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י