דוב(ר) ההרמון

פרולוג.
חדר' בפינתו מיטת אפיריון.
מול הדלת יש משהו או שמא זה מישהו, ספק אדם, ספק דוב, ספק חפץ.

הסרט שלי.

כרעתי בפינת החדר, ערום כביום היוולדי, מלבד כיסוי העיניים.
גבירתי עסקה בעניניה בחוץ ואני, רעב וצמא לגופה' תדלקתי את עצמי בתשוקה ורעד.
חיכיתי לרגע שבו תיכנס ותתיר לי לנשק ולחבק את רגליה. "יותר מידי זמן חיכיתי לרגע הזה", אמרתי לעצמי ודמיינתי איך אעשה זאת.
שנתיים שאני שלה. בעיני רוחי תכננתי איך אבקש ממנה קביעות ואולי היא אפילו תרצע את אוזני על משקוף הדלת או משהו.
ראיתי בעיני רוחי סרט מאוד ברור, ביימתי ומיקמתי את הדמויות שבראשי בתוך פריימים רבים ומגוונים.

הנה היא.

רעש טיפופי עקביה המתקרבים גרם לי לרעד.
היא הילכה בחדר עד שנעמדה מולי.
בחושך שעטף אותי, במקום בו היתה תשוקתי, רק רעשי עקבייה וריחה המתקתק היו בחדר.
בעולם.

היא נעמדה קרוב אלי ושאלה  "נו, דוב, ספר לי מה היית עושה בשביל לקרב את האף שלך לישבן שלי?"
המחשבה שהיא במרחק נשיקה, הריח  הנפלא שלה, הקול השקט והבטוח שלה וחיתוך דיבורה הבטוח ערפלו אותי.  
"הכל, גבירתי" עניתי  והיא ספק לא האמינה, ספק לגלגה "אתה אומר שהכל, אבל עוד 10 דקות מקסימום אתה תרגיש שהברכיים שלך כואבות רצח, ואתה תבכה לי" .
התחיבתי שלא אבכה, למרות שהרגליים איימו להרדם והברך להנעל.
התעקשתי להשאר על ברכי. להוכיח לה.
ניצחון שכזה.

גבירתי הניחה לי להשאר במקומי והתרחקה למספר דקות, עושה משהו,  עד שהורתה לי להגיע אליה.
פילסתי את דרכי בחשכה, מקשיב להוראותיה והגעתי בעקבות קולה אל מיטת האפיריון בו היתה.
רציתי לראות אותה, לגעת בה, לנשק את רגליה, אבל לה היו תוכניות אחרות: היא החליטה שהיום אהיה חפץ.

הוחפצתי.

מכל הדברים בעולם, אני? חבקן בלתי נלאה, נשקן נאלח, אני חפץ?  
"אתה תעשה מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, אני לא רוצה לשמוע מילה או צליל בלי שאני אתן לך רשות", היא אמרה בחיתוך החד שלה, "אם אזהה היסוס, אני אפסיק  הכל" היא אמרה.
ואז הטילה פצצה של ממש "כשאתה כן יכול לדבר, אני לא רוצה לשמוע את הקול היבבני הזה שלך, אני רוצה לשמוע את הקול הגברי שלך".
מילא לא לחבק ולא לנשק, אבל לדבר בטון הרגיל? אני שונא את הטון היבבני הזה, אפילו כתבתי על זה פעם, אבל איך אצליח להיות אני בלעדיו? זה לא שאני רוצה להשמיע אותו, הוא משתלט עלי הרי. במיוחד כשאני איתה, במיוחד כשאני למטה.

אבל בחדר הזה, בזמן הזה מישהי אחרת שלטה והיא עשתה זאת בדרך שלה.
היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ומה לא.
וממש במקרה, מה שהיא רצתה לא כלל את מה שאני חשבתי שאני רוצה.

בעבר, כאשר גבירתי רצתה לסנוט בי היא היתה מכנה אותי רובוט, מאז השתפרתי במידת מה.
והנה אני מוצא את עצמי כסוג של רובוט, חפץ נע על פי הוראותיה ומשמש אותה, היה בזה משהו מחרמן ומשפיל, אבל הייתי חפץ ולחפץ אין רצון.
או שאולי יש לו ואנחנו לא מודעים לרצונות של החפצים?  
בכל אופן לחפץ יש שימוש ואני הייתי החפץ הרב תכליתי שלה.

מגע או וילון?
את השעות הבאות בהן היא החפיצה אותי אנצור עימי לעד.
את ההוראות החדות וגם את תחושת חוסר האונים של מי שרוצה ולא יכול, של מי שנקלחה ממנו השליטה.
רצונו כבודו וכבודו נמצא הרבה אחרי כבודה ורצונה.

אחרי שעה ארוכה בעיניים מכוסות, גבירתי מציעה לי "עסקה":
"האם אתה מעדיף לראות או לגעת?", התשובה הנכונה היא גם וגם, אבל לאור העסקה המוצעת השבתי שלגעת.
"למה?" היא שאלה
"בגלל שלראות זה רק בשבילי, לגעת על פי רצונך זה להיות עבורך, גבירתי", עניתי בקול גברי עם הכנה לרדיופוני.
כיוון שנותרתי מכוסה עיניים, אין לי מושג אם היא חייכה, לצערי.
אבל עסקה זו עסקה.

אפילוג.

כמו באולם קולנוע שבו מקרינים כמה סרטים, גבירתי הכניסה אותי לסרט שהיא בחרה. .
והוא לא דמה לסרט שרץ לי בראש.
הסרט שגבירתי בחרה מנע ממני את היכולת לחבק את רגלייה, להדבק ולהצמד, אבל והסרט הזה, לקח אותי למקומות בהם לא חשבתי שאהיה, לתחושות שלא אשכח והשאירו בפה שלי טעם ענק של עוד.
כמו השנתיים האחרונות שלי כרכושה.