כל יום שעובר אני מוסיפה לחדר החדש שלי פריט קטן, משפצרת אותו יותר ויותר עד שיהפוך לי לבית. גם כל יום שעובר החור שבלב נפער יותר ויותר, אני לא מצליחה לקשר בין השניים, הרי האהבה שנישאים מעליי מהסביבה הקרובה הנוכחית שלי, לא מצליחים להסתיר עם גובהם את הסלידה החזקה שיצרה המשפחה האמיתית שלי ממני. למעשה, כל יום שעובר אני מרגישה אהבה חזקה שגורמת לי לשמחה לעומת תחושת נטישה איומה שאין איך להסבירה.
השבוע קראתי על תסמינים של חשיבה כפייתית, בין הכתוב הייתה התייחסות להתמקדות בטוב או רע, שחור ולבן, צריך במקום רוצה, הכל או כלום, אין מקום לטעויות. עשיתי המון חושבים- אולי הפרפקציוניזם שלי הוא לא מגיע ממקום שפשוט רוצה שלמות אלה מאובססיה לקצה, ועכשיו עולה בי מחשבה אחרת- כמה מבלבל זה להיות באוויר, גם אוהבים אותי אבל גם סולדים ממני, המון משפחות, הכל מבלבל ולא וודאי- זה רק הגיוני שאני אנסה להמשך לקצוות, כמו שאני נמשכת לפינות ומרגישה במקומות סגורים הרבה יותר בטוחה.
כל יום שעובר אני שמחה על מה שיש לי, יש לי סביבה תומכת, המון משפחות שלוקחות אותי אליהן, יש לי מלכה מדהימה, פעם היה זה כל מה שרק רציתי. יש לי מלך מדהים, וסוג של אח קטן. יש לי גבר שאוהב אותי, וההורים שלו נהדרים אליי. יש לי מפקדת שמשקרת בשבילי ומגנה עליי, גם זו שמעליה שומרת עליי, חזרתי להתאמן, יש לי אוכל, מים, כסף, ואני נראת יחסית טוב.
כל יום שעובר אני גם מרגישה את ההפך הגמור, הפער בין הילדה לאישה הולך וגדל עד שנותרים הקצוות וריק בניהם. הרחמים לילדה שהיא אני לא פוסקים, אני נותנת לה מקום על חשבוני, אני הגדולה מאפשרת לאני הקטנה לקחת את המושכות על הגוף הזה, אני מנסה לתקן אותה בלי הפסקה.
כל יום שעובר אני יותר שלמה, גם יותר שבורה, יותר אהבה, משפחות, מטרות, הישגים. לצד השיברון שאומר לי שדבר לא יהיה מספיק לעולם.
כל יום מחדש אני שוחה מקצה לקצה, מגששת בלמצוא את האפור שישמח אותי כאילו היה קצה בעצמו, שיא תקוותי. אבל מה אומרים? לפחות כל יום שעובר אינו חוזר, יש בזה דבר מצער, פרידה, אבל גם דבר נהדר. יש רק לחכות שקצה אחד בשעון ינק את החול אל הקצה השני. עד אז, לפחות יש לי את המלכה לאהוב, הכי בקצה, הכי קיצוני שאפשר. אני נותנת לה את הגוף, הנפש שלי, מספרת לה על הימים שעוברים ואת חלקם מעבירה לצידה.