דוב(ר) ההרמון

האסיר יושב לו מכווץ בתאו, כשהוא שומע את קולה האהוב של שובתו.
זו הפעם הראשונה שהוא בנכוחותנה מאז בהוראותה הוכנס אל הצינוק האדום.
היא שולחת יד יפה, מלטפת ואז קצת מוחצת ובודקת, ניכר עליה שהיא נהנית מהמחזה ומהכלובון האדום.  
"מה זה? " היא סונטת בו, "תראה כמה קטן יש לך שאפילו פה יש מקום?" הוא מושפל ומגורה ויותר מכך-חסר אונים.  
הוא מזדקף ואז חש את אצבעה שורטת-מלטפת אותו ואת העונג המופלא מפלח כאב חד מכיוון הטבעת שחובקת את הכלוב, בתא הזה העונג מגיע עם כאב, הם עצומים ובו זמניים וככל שזה נעים ומגרה יותר, זה כואב הרבה יותר.
האסיר אוהב את שובתו, אדונית העונג והכאב. 
אסיר תודה לה.
ואני עוד יותר.

נ.ב
גבירתי, אפשר תמונה?😍

תוספת:
הפוסט של גבירתי, שומעת התחינות