שאלת.
חתיכת שאלה לשאול.
מודה, היה לי קשה לזקק את המסר, ככה סתם, בלייב. את יודעת שלרוב אני משתדל להיות מאוד קוהרנטי, רהוט, מדוייק ומנוסח היטב. אז בחרתי לשתוק. הבטחתי לך, שיבוא יום, שאנסה להעלות את זה על כתב.
תראי, לא יודע מאיפה נפלתי עלייך.
אבל אספר לך קצת עלינו.
עזבי את עינייך, חיוכך, המעט סומק בלחייך שמופיע, אט אט, אשר גיליתי היום, כאשר אני מסתכל עלייך במבט מלא הערצה.
עזבי את חוכמתך שפועמת כאדוה מאבן שנזרקה למים.
עזבי את מגעך המנחם.
עזבי דברים רבים ששוזרים לבבות זה בזה.
אדבר איתך על דברים אחרים, שמצד אחד גורמים לליבי לפעום חזק בנכוחותך, אך גם לאותו לב, הם גורמים להיזכר.
שפת הגוף שלך, הזקיפה, היושרה, האלגנטיות, כבלרינה שמבצעת פירואט, מחממת את בית החזה שלי. לצד זה, אותה שפה, מזכירה לי אותה.
ידך בתנור, בתנועה רכה, טעימה, שבעולם אחר הייתה משתווה לניגון בנבל, גם היא, מזכירה לי אותה.
הדבר שסיפרת לי עליו, הדברים הטובים, וגם הדברים הרעים, מזכירים לי את הדברים שהיא, אמרה עליי.
כאב ליבך, מזכיר לי, את כאבה.
חשוב לי להבין, איני משווה בינכן, את לא היא, והיא לא את. זה כמו לבקש מאדם לבחור בין שני כוכבים, או בין אוויר לנשימה למגע המלטף של השמש האביבית. רק באחת אני יכול לגעת, ואולי בשנייה, כבר לא אוכל.
ואיך זה מתייחס לשאלה, את שואלת?
הו, הרי זה פשוט. אך יהודים אנו, ואנחנו אוהבים להגיב לשאלה, בשאלה.
זוכרת ששאלת אותי אם אני מאמין? אמרתי לך שכן, אני בוחר להאמין. כי זה גורם לי להאמין שהיא במקום טוב יותר עכשיו. אותה אמונה, גם גורמת לי במידה להאמין, שבדרכה שלה, בדרכו שלו, בדרכים של כוחות גדולים ממני וממך, היא עזרה לכך, שאת תהי לי.
אני רוצה להאמין שאני יודע מאיפה את זאת שנפלה עליי. לב ענק אך פגוע ומצולק שרק רוצה לתת עוד.
בסופו של יום, כפי שאמרתי, לא יודע אם החיים שלנו ישזרו זה בזו. מה שאני כן יודע, אם יש עליי שמירה מלמעלה, זה מה שהפיל אותך עליי.
אני יודע, איני עונה לך על השאלה.
מה שכן, אני יודע, שלא משנה מי נפל מאיפה וכמה ולמה, הסיבה לכך שנפלנו, ברורה.
אנחנו מוכיחים, זה לזו, שגם לנו, הפצועים והפגועים, מגיע לנו לאהוב ולהיות נאהבים.
