היינו עניים, לא ידענו את זה. כי לא סיפרו לנו.
כולם מסביב היו פחות או יותר כמונו, אז נראה לנו שככה חיים כולם.
האמנתי שאנחנו חיים בשכונת חיים, שם בשיר הפתיחה שרו "זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני. ויש בה ילדים כמוך וכמוני" .
אז לא.
היינו, ככה מסתבר, ברחוב סביר של שכונה קשה והיינו עניים.
לקראת החורף, אמא היתה לוקחת את הסוודרים שסרגה משנה שעברה ופורמת אותם לכדי כדורי צמר.
היא היתה מוסיפה עוד קצת צמר חדש, כי 'הילד גדל בארכ אללה'(תודה לאל) וסורגת סוודר 'חדש'.
***
אין דבר שאני מחכה לו בצמא, כמו שיחותי עם גבירתי.
להקשיב היא הפעולה הסבילה הכי קשה, רובנו לא מסוגלים באמת להקשיב.
אנחנו הפרעת קשב מהלכת.
והנה כשגבירתי מדברת, אני מקשיב.
כי כדאי.
ובזכותה אני לומד להקשיב הרבה יותר, גם לאחרים.
אבל כשהיא מדברת, כל המחשבות האחרות, הפרעות הקשב, כולם עוברות למיוט.
מקשיב, מפנים, זוכר, לומד.
החיים לימדו אותי לקחת בערבון מוגבל מאוד מחמאות.
בהרבה מקרים, הן כמו מישהו שלמטף אותך, גורם לך לחשוב 'כמה נעים עכשיו', לשכוח מההגנות הטבעיות שלך ואז כשאתה הכי פחות מוכן, נותן לך סטירה איומה.
לא מתוך רוע, סתם כי לא באמת אכפת לו ממך.
אולי זו צלקת, אבל אנשים צריכים 'להרוויח' את הזכות שאתרגש ממחמאות שלהם.
נקודת המוצא שלי היא שרובם יהיו שם כדי לבעוט בי כשאהיה פחות חזק או מצליח.
אני לא מסיר את ההגנות. אף אחד לא ימצא אותי לא מוכן.
גבירתי היא מקרה אחר, הביקורתיות שלה חדה ואמיתית וככה גם המחמאות שלה.
לכן, בין היתר, אני אוהב לגרום לה לגאווה
כי הגאווה אמיתית. .
אני מראה לגבירתי משהו שאמרו לי, גם את התגובה המסתייגת שלי.
היא עונה לי תשובה שמסובבת לי את הראש, גורמת לי לראות את הדברים מזווית אחרת לגמרי.
פתאום, הכל נראה אחרת ומעכשיו אני יודע שאענה אחרת.
ככה זה כשמקשיבים באמת, למישהי חכמה וטובה.
***
האני שהייתי (לפני שגבירתי לקחה אותי) לא היה עני.
אבל גבירתי פורמת אותי, מוסיפה עוד קצת, כי 'הדוב גדל, בארכ אללה' (היא לא אומרת בארכ אללה) וסורגת אותי חדש.
גדול ויפה יותר.
חדש, בלי מרכאות.
