ירקרקות האופר

יש כאן מעט מדי שליטה, כי יש כאן מעט מדי שליטה עצמית.

לא משנה כרגע מאיפה מגיעה ההשלטות -- בין אם היא היסטרית או מודעת לעצמה, מסוכסת או מיושבת, ילדותית, אליטיסטית -- השליטה היא עניין שיש בו הרבה פחות גיוון. היא חד-מוקדית. היא מגיעה ממקום אחד: של אחיזה איתנה ברסן העצמי, של התרגשות -- עצומה לפעמים -- המוכלת ומוחזקת ומתועלת בקפידה, מתוך מחשבה מאוזנת ואחראית. "שליטה" אחרת היא משהו שבין התנהגות פרועה להתעללות. אי אפשר לשלוט ולהיות היסטרי, אי אפשר להיות מלא רגשות נחיתות ושנאה בזמן שמכים מישהו אחר. הכי חשוב: צריך הרבה בגרות וגדולה אישית כדי גם לענות מישהו וגם לאהוב אותו באמת.

בחיי שיש מעט מזה מסביב. זה כמעט לא אשמתנו. אנחנו גדלים בתקופה שמקדשת דברים אחרים, לא איזון ואחריות ובגרות. ו... עד כמה שלהגיד שישראל זה פויה נהיה נדוש כמו לשנוא את הארי פוטר, התרבות שלנו גם היא לא בדיוק עוזרת לנו להיות ילדים גדולים.

רואים את זה יפה בפורומים. כשעוצמים את העיניים חזק וחושבים על אלו רגשות ואלו קודים של התנהגות אמורים להניע קהילה בדסמית ואז פותחים אותם מקבלים סחרחורת. בדסמ צריך להיות מיושב, הוא צריך להיות מבוסס על רגשות ברורים של כבוד, של ריסון, של אחריות; לא תגרות שוק. מכאן שאין לנו כל כך קהילה בדסמית בכלוב. זה אתר קהילה נחמד, אבל הוא משרת פרטים וקבוצות קטנות, לא קהילה.

אני מניח שאם נרצה קהילה משלנו, ונרצה שהיא תהיה מבוססת על עקרונות בדסמים יותר, נצטרך להקים אותה בעצמנו. אפשר לקיים אותה ממש כאן בכלים שהכלוב נותן לנו -- רק להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים מי משתייך אלינו ומי לא.