אני לפעמים מרגישה כמו חייזר. כמו יצור מורכב ושונה שאינו בן אדם. אני לא יכולה להיות אחרת..
גם כשאני אומרת לעצמי, להיות חזקה, לשמור על קור רוח, בסוף יוצא ממני. מה יוצא ממני? מה לא! הכל. אם יש פאסון מסוים שאני מנסה לשמור עליו, זה לרוב לא הולך. אם יש קשיחות שאני רוצה לשדר, אני מהר מאוד נמסה. אני אתרגש, אחייך, אובך, אמס, כל מה שאינו חוזק, קשיחות, סקסיות.. למרות שעל זה אפשר להתווכח.
מי שמולי בטוח שהוא רואה את כולי. שאין חומות, כל מה ששלי, לרגע נהיה גם שלו, הוא שותף לזה, כי הכל בחוץ, כי אני מהר מאוד מגיבה. אבל לפעמים, אני אחייך חיוך תמים וארגיש דברים שלא יודעים עליי. והם יהיו שלי, לגמרי שלי. כשאני אהיה לבד, אני אכנס למקומות שרק אני מכירה. ואני אוהבת את זה, הצד הזה שלא גלוי הוא הקלף שלי. כי לא באמת הכל בחוץ, כי עם הדברים הקשים אני מתמודדת לבד, ומדברת עליהם עם עצמי. את הצד הפגיע שלי רואים, אבל לא מבינים ולא נוגעים בו באמת. הלבד הזה נותן לי את הפרופורציות שאני כל-כך צריכה. סיטואציה לעומת מציאות. אצלי הכל ככה, זכרונות מתערבבים, עבר קשור להווה, לעתיד.
אני המון מתבאסת. כשאני ׳נופלת׳ למקומות האלו, כשאני נמסה, מובכת, מחייכת, מתרגשת. אני טרף קל. ומה זה אומר? זה אומר פחות מעניין, יותר גלוי, ופגיע. אבל אני אוהבת את זה. אני אוהבת את הכנות שבי, את הישירות, את זה שהכל גלוי, פרט לרגעים האלו עם עצמי. אני לא מסוגלת להיות מזויפת. אני לא יכולה להסתיר, לשקר.. זו הילדה התמימה שבי, שם היא מוצאת מקום להיות, שם אולי יהיה מי שיקבל אותה באמת, שם היא יודעת שהיא לפחות לא תפגע באף אחד, אף פעם.
הילדה הזאת תתן מעצמה את כל העולם בשביל שלאחרים יהיה טוב, היא יודעת מה זה להיות לא בטוב, היא ראתה עולם לא יפה. היא חוותה, והייתה, היא רוצה לשמוע שהיא הייתה טובה, שהיא תרמה, כי היא יודעת מה זה להרגיש לא מספיק, לא נחוצה.
אבל זה אחרת, אני פאקינג מדהימה.