לפני 3 שנים. 14 באפריל 2021 בשעה 17:25
כבר כילדה לא הצלחתי להבין את הגבול החד המדמם הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות,אבל חיכיתי לערב הזה, להמולה בחוץ,לזיקוקים,לרעש,לחגיגה.
ואז יום אחד בשישי בערב היה טלפון והשכול הפך לקרוב הרבה יותר והערב הזה הפך בלתי נסבל.
ואז נולדו הבנים ומשנה לשנה היום הזה מפרק יותר, כואב יותר, מפחיד.
השנה זה התחיל בהבנה שעוד שנתיים הגדול כבר יהיה חייל, המשיך בחבר טוב של הקטן שנפגע בתאונה, המשיך בשאלות ששניהם מעולם לא שאלו על מה קרה ואיך הרגשתי, בזה ששניהם מחבקים אותי חזק חזק אחרי הצפירה ואומרים שהם אוהבים
ורק חיכיתי שילכו לאבא שלהם, שאוכל להיכנע כבר לפקעת הזאת ולהוציא את כל הבכי הזה
לא מרגיש בכלל חג שמח.
