לפני שנתיים. 25 באפריל 2021 בשעה 8:31
אני כועסת. כועסת כועסת. אותם דפוסים ישנים.. עד שהיה לי יום פרודוקטיבי אתמול, ותכננתי לאכול היום כמו שצריך.. 11:20, עם שינה חלקית, ובלי אוכל. הכל מתאחר. אולי אני יכולה להציל את זה. אבל אין לי מוטיבציה. למה אני לא יכולה לשתוק? למה קשה לי לאגור דברים עד שבאמת מגיע הזמן לדבר עליהם? למה אני מרחיקה כל דבר טוב שקורה לי? למה אני מאשימה את עצמי כל הזמן? במקום להגיד לעצמי- את ילדה רגישה, כל כך. איזה יפה זה. אבל הילדה הרגישה הזאת, במונחים פסיכולוגים, זה ״פוסט טראומה״, זה ״אישיות גבולית״, זה ״קנאית״, אז אני דוחקת הכל, זה לא קרה בכלל, זה לא קיים, חוזרת לפעול לפי סכמה. ארוחת בוקר, צהריים, ערב, אימון, חברים, ככה זה צריך להיות. אבל לפני כן, מתאכזבת.. עצובה.. מפחדת.. וואט פאקינג אבר.