זה קרה לפני כמה שנים בודדות אבל היום כשאני מביטה לאחור זה נראה כאילו שזה קרה לפני עשור לפחות.
כל כך הרבה שינויים. כל כך הרבה תהפוכות ובעיקר כל כך הרבה הבנות שנבנו בי מאותם השנים....
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד בלטתי, תמיד הייתי במרכז, באור הזרקורים . בכל מקום שנוכחתי.
ילדה/ נערה / אישה עוצמתית עם נוכחות/כריזמה - כך שמעתי על עצמי (ושומעת עד היום) בכל מקום. את צריכה להיות מאושרת שיש לך את זה, זה כשרון! - אומרים לי כל הזמן.
אבל זה היה קשה להיות "ההיא שתמיד במרכז" עד כדי כך שהייתי מתעייפת מזה ומחפשת מקום להסתתר, להתבודד, להפוך לבלתי נראת לפחות לזמן מוגבל. ולנוח. מעצמי.
זה לא עבד. כמה שלא ניסיתי. וניסיתי.
עד שבאמצע החיים פגשתי אותו.
היה משהו בתנועות הגוף שלו, במבט שלו, בקול, בחיוך, שמייד כבש אותי וגרם לי לרצות להכיר.
הרגשתי שהיה בו שקט שכל כך חיפשתי. שקט ורוגע.
הקראש המיידי היה הדדי . לפחות כך זה נראה בהתחלה.
מאפס למאה. מיידי ומאד עוצמתי.
היינו מסתגרים מהעולם ופשוט נושמים אחד את השני. עפים יחד . ולבד. בלי אף צופה מהצד. אני והוא . הוא ואני.
קראנו לזה כוכב לכת פרטי שלנו.
הוא נהג להגיד שלא משנה לו מה אני אומרת- הוא אוהב את צליל הקול שלי.
היה אומר שכל נשיקה שלנו כמו סרט אהבה קצר.
היה מעודד אותי "עופי מאמי, אני מחזיק אתך חזק"
הוא בחר לנו כוכב בשמיים שהיה שומר עלינו.
בגשם אהבנו לשבת מחובקים מתחת לשמיכה על המרפסת, להסתכל על הברקים ולחפש אותו- את הכוכב הזה..
ותמיד היתה אתנו מוזיקה. ספוטיפיי על פלייליסט קבוע "שלנו" .
הכרנו את כל השירים בעל פה. התנשקנו ולחשנו את המילים, עשינו אהבה ושרנו, שתינו, אכלנו, טיילנו, בילינו ושרנו..כל שיר היה מסמל משהו מתוך סיפור האהבה המטורף שלנו.
ורקדנו. בכל מקום רקדנו. במטבח כשהכנו קפה, בחדר שינה מול המראה ערומים, בקיוסק כשקנינו סיגריות, בחוף כשטיילנו בלילות.
אנשים שהכירו אותי לפני טענו שמאד השתנתי. היו כאלה שטענו שאתו הפכתי לגרסה משופרת של עצמי...
וכן, כך גם הרגשתי. כי חשבתי שאתו מצאתי את השקט שחיפשתי כל כך הרבה שנים. שקט ובטחון להניח בצד את "הכריזמה" ולנוח סוף סוף מהכובד הזה של "מצופה ממך"..
אבל , כנראה, היה חור בכדור פורח הזה, שעפנו עליו יד ביד לכיוון הכוכב שלנו.
"הנפילה" היתה כל כך כואבת שנדרשו לי כמה שנים להשתקם.
ממאה לאפס. חד. אכזרי. ללא רחמים.
כמו הפסקת חשמל לא מתוכננת.
כמו ניתוק מחמצן.
עבר לא מעט זמן עד שהייתי מסוגלת לנתח את מה שקרה שם..בליבו, בנפשו, במוחו..
וזה לא שאני יכולה בודאות לומר שהצלחתי לפענח את התעלומה הזו.
אבל הגעתי למסכנה, שגם הוא, למרות הכל, התאהב באני ההיא ...זו שתמיד בולטת, תמיד זוהרת, מככבת, נוכחת ושולטת . כן כן, שולטת בכל מי ומה שנמצא בסביבתה.
הוא נהנה מזה שדווקא הוא זכה "להפשיט" את נשמתי ולגרום לי לעוף בצורה הכי תמימה ולא זהירה. ללא משחקי כוחות. ללא שליטה. שיוויון הדדי. הוא ולא אף אחד אחר.
הוא הבטיח שמחזיק אותי, אבל לא היו לו באמת כוחות לכך.
ונפלתי.
הצלחתי לסלוח לו על שברון ליבי. מזמן המשכתי הלאה. אפילו הייתי מאוהבת קלות מאז (פעמיים)
אבל התמימות הרומנטית שהיתה בי והכמיהה למנוחה "מעצמי" נמחקו בי לעד.
שואלים אותי הרבה האם יש סיכוי שאני אתאהב שוב.
התשובה היא כן. חד משמעית כן.
אבל זה לעולם לא יהיה יותר מהמקום של בריחה מעצמי.
כי אני זו אני וטוב שכך.
********
מוקדש באהבה שקטה מרוחקת ורגועה. לו.
