זה היה שבוע שובר שיאים, של קושי, לחץ ופחד.
דברים שתלויים בי ואת חוסר שימת הלב שלי, פגשו דברים שלא תלוים בי והתקיפו.
כל יום מחדש, בצורה אחרת.
בסופו של כל יום הרגשתי סחוט ולא טרי.
כשנדמה היה שהצלחתי לסדר את הכל ולצלוח את כל המהמורות, בא הרגע הקשה ביותר.
זה שנדמה כאילו שופכים עליך שמן רותח. בהפתעה.
האישה מדברת ואני מרגיש שהדם, האוויר והכוחות נוזלים ממני.
היא מספרת לי את הסיבה שבגללה זימנה אותי ואז אומרת שניכר שאני בהלם.
כנראה הצליחה לראות איך אני מלבין גם כשהמסכה מכסה לי את הפנים.
ואני מודה לה ויוצא.הלום.
יודע שהדבר הראשון שאני רוצה לעשות, זה ליידע את גבירתי.
רק אח"כ אני מצליח לחשוב בצורה יותר אנליטית.
אני אוהב את גבירתי, בצורה שקשה לתאר, בגוונים שטרם ראיתי.
ומבין בכל פעם מחדש, כמה היא יותר משמעותית בחיי ממה שחשבתי.
וחשבתי.
כי היא איתי.
אכפתית, מתעניינת, יורדת לפרטים, מרגשת , מלטפת וקשוחה.
היא יורדת לפרטים בכל דבר שקשור אלי, גם בכאלו שלא עניינו אותה כלל.
ולפעמים, רק אחרי שאני עונה לה על דבר מה, אני קולט כמה מהר ועמוק היא למדה.
וזה נפלא ומדהים, גם יחד.
כמה רגעים אחרי שאני נרגע מהשיחה, אני משתף את אנטי במה שעבר עלי.
זה אינטימי, ברמה שלא שיתפתי בזה כמעט איש, אבל טבעי לי לשתף אותו.
הוא כבר מזמן לא רק הנשלט של גבירתי, הוא חבר אמת.
חבר חכם.
כזה שאני רוצה לשמוע את עצתו.
ואני מקשיב לעצתו.
כשגבירתי שומעת ששיתפתי את אנטי, היא מחמיאה לי ומרוצה.
כי הפכנו חברים.
הפעם הקודמת שגבירתי היתה מרוצה מאיתנו בצורה דומה, היתה כשמוקדם יותר השבוע נפגשנו אנטי ואני ושלחנו לה תמונה שלנו יחד.
בלילה, לפני השינה, אני כותב לה:
"את יפה וחמודה, את יודעת.
ואת חכמה וחמה.
גם את זה את יודעת.
אבל, את זה שאת מלחינה בלב שלי מנגינה.
את יודעת?"
