היום הגעתי מהעבודה בוכה. ולפני כן, בכיתי גם מחוץ למבנה. קשה לי להפתח לגמרי לאחרונה, אז זה יוצא ממני לאט לאט, דמעה, דמעה. האם גדלתי? איך גדלתי אם בפנים אני עדיין חושבת כמו ילדה קטנה? ובהתאם, הרגשות. אני נפגעת מהמחשבות שלה. כשהילדה מהדבר הכי קטן מרגישה לבד, היא משתתקת ומתרחקת. כשהילדה נעלבת, היא תרצה שיפנו אליה. הילדה עשתה אותי היום עצובה.
היום היה לי קשה מדי. העבודה הגיעה לשיאים אחרים של כאב ראש, ולחץ. לפני שהלכתי אמאתי שלום למדריכה אחרת, מבוגרת, לא יודעת אם היא באה ללחוץ לי את היד או לא, הרגשתי כל כך מבולבלת שהתכוונתי והמשכתי בביישנות. היו רגעי הפוגה, מדריכה מהבית האחר הכינה לי סלט, וכשבאתי, ואמרתי שקשה לי, שמה עליי את היד וחיבקה קלות. עדיין, היו מילים שפגעו בי, גם מאחד החברים. ישבנו בשולחן ושני מדריכים דיברו על משהו סודי, הרגשתי קצת מושפלת. אני היחידה שלא ידעה על מה מדובר. אחר כל כל המדריכים הזמינו אוכל בלעדיי, ולקחתי את זה כל כך קשה. כי זו אמנם מחט קטנה, אך גם היא הצליחה לפוצץ את הבועה הורודה שלי. למה לא הציעו לי גם? מצאתי את עצמי נעלבת ומתרחקת. ואז, כשניסיתי להתקרב, קיבלתי מבטים מבאסים. ולא ממש דיברו או ענו לי יותר מדי. הרגשתי לבד אחרי יום עמוס וכל מה שרציתי זה שמישהו יחבק אותי. פחדתי שזה רק יתדרדר ואני אשאר לבד. פחדתי ממה שזה יגיד עליי. הדבר שרציתי אחר כך זה לבכות. אז בכיתי, כמו תינוקת.
