אבן בכיליה זה כואב, ממש כואב, זה כואב ברמה שעוצרת את החיים
זה כאב שעוצר את החשיבה ואת החיות, זה כאב שעוצר נשימה ויוצאות גניחות כאב קלות.
מזל שהמציאו משככי כאבים מצויינים.
מה לומדים מכאב, האמת שום דבר, זה יבוא וילך ושום דבר לא ילמד מזה.
האופניקית, עסוקה בחייה, משחקת שם עם עצמה, עם הכאב הנפשי שלה
המון אנשים אוהבים אולה, היא חייכנית לעולם, אוהבת בעלי חיים, יש לה חבורת קשקשת
נשים מצקצקות שמקשקשות העצמה נשית.
אבל הבנתי את הפער בין מה שאני קורא חברות לבינה, משהו כבה קצת, היא רוצה שנעשה שיחת לב בשבת
נראה לי שאוותר, יותר נעים לי בבית עם עצמי.
המתבגרת פה היום, בערב הדודה והזקנה יבואו לארוחה.
אני מרגיש קצת מרומה, היא הייתה זכרון לאישה מדהימה שהכרתי בחיי בעבר, אישה שלימדה אותי חברות ויושרה.
אישה שכלפי העולם הייתה נראת עלה נידף ברוח וכולה הייתה סרגל של אהבת אדם וחוזק פנימי.
אולי אני שופט הכל בחומרה, הכאב מקצר סבלנות.
אולי באמת אין אישה שממש ממש תתאים לי.
אני זקוק למישהי מגוונת, צבעונית, אבל כזאת שיודעת כבר משו על העולם הזה.
מבינה חברות ,מיניות, זוגיות ומשפחתיות.
לפעמים אני עושה הספד לקשר עם האופניקית, אבל אז היא מחייכת ומזכירה לי שהיא גם אושר ושמחה
ואני מתרצה להמשיך. אבל מה שהיא לא יודעת, כל פעם מת בי עוד חלק קטן, כמעט בלתי נראה.
חבל, זאת הייתה הבטחה כלכך משכנעת, יש שם עדיין את כל חומרי הגלם ליצירת פאר.
צריך רק דם יזע ודמעות