צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגם הברבורים

לפני שנתיים. 1 באוגוסט 2021 בשעה 22:28

חוזרת הביתה מיציאה מעולה. אח.. ריח של שיכרות קלה. כשהרוח נעימה והראש מתעופף בתוכה. אך כמה חבל שעדיין מחובר הוא למפעל המחשבות, שהוא לא ממריא לשחקים, שהוא לא נרדם על עננים, שהוא לא לגמרי נכנע בפני דברים נעימים. 

אני מוצאת את עצמי בשולחן, אחרי לבטים אם לשתות או לא, הרי, מאוחר, מחר עבודה, נוהגת.. אבל בסך הכל בירה. גם מבירה אני משתכרת מהר, זה מגיע וחולף. חברה טובה, חיבוקים, אווירה של זרימה, חברים מהעבודה. כולנו, באותה הסירה. פוגשים אנשים אחרים, פתאום מאחדים שולחנות, מסיבה. ואני קצת מעופפת, מחבקת, מדברת, משהו עצור טיפה. מדבר, זורם, אבל שאוב פנימה. עד שמישהי אמרה עליי, היא, מה זה גמורה. ומהר לקחתי נשימה, נהייתי רצינית, הזדקפתי, כי שאני באמת אשחרר שליטה?

ידיד שלי רצה ללכת להליכה, הלכתי איתו. הוא פורק, אני שולחת רמזים. מדברת עם כולם. עם אחד הייתה שיחה כל תקופת האובדנות, עם אחר על החיים, הם מדברים, אני מקשיבה, לא מעיזה לספר. רק מחכה שמישהו ישאל, וידבר על משהו אחר.

את הסימנים החיצוניים אני מבליטה. מתלכלכת מהגלידה. שופכת, נזרקת, מתרחקת, מתקרבת, מסתכלת, עוקצת, רק כדי שמישהו ישאל. אני לא בטוחה מאיפה זה מגיע. 

אני לא מדברת הרבה, מרגישה כמו ילדה. ילדה אישה.

ילדה ששותה, שמגזימה, שמדברת, אני יודעת שבעצם הייתי הכוכבת. כולם החמיאו לי, הצחקתי, הייתי מרגז העניינים. אפילו השומר החמיא לי, ״אפילו ליפות כמוך״, חיבקו אותי, החמיאו על האומץ, היופי. 

איך אראה להם שאין רק יופי? שבפנים הכל כואב?

שאין חשיבות לגיל? שבפנים עברתי די והותר?

איך אגרום להם להבין מה הוא כאב של ילד? שגדל?

אחד מהדהד שנשאר ולא עבר? 

איך אפשר להראות דבר כזה? להעביר במילים, בתנועות ומעשים, זכרונות ופלאשבקים של ילדה רדופה, של תחושת מוות, של דברים כל כך קשים..

העיקר שמבחוץ אני הילדה היפה במרכז העניינים

Aציבעוני​(אחר) - תיהיי את בסוף זה ישתחרר
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י