שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגם הברבורים

לפני שנתיים. 24 באוגוסט 2021 בשעה 7:41

התאמנתי היום, כמו אתמול, שמתי מוזיקה בעת שאני מתמתחת בסופו. בהצעות הופיע שיר על כוח, שיר שאני מכירה, שמעתי אותו שבועיים אחרי הפרידה מהם, כשהרגשתי תקווה ועצב ביחד. התקווה הזו היא למעשה גם הכוח שאני מרגישה עכשיו, שנותן לי תקווה להמשיך, לצד העצב שנובע ממקום של רצון לדבר ההפוך, לחולשה. להיות חלשה מולה, חלק בי מתגעגע לזה, להסרה של המגננות. קראתי עכשיו פרק של קומיקס שהיה בדיוק כזה, עם אישה דומה במראה החיצוני וגם בדיבור. משהו במילותיה הראה חוזק, ביטחון, החלטיות, שום חולשה. הדרך בה היא עטפה את האישה האחרת, התמימה, שנהנתה להוריד את המגננות, להתעטף, להיות הילדה הטובה, הזכיר לי אותי. משהו שם קצת צרב לי, הסצנה שם היא אחת שתיצור תלות גדולה, מנסיוני שלי, ראיתי את עצמי בפרק 42. לבסוף ניגנתי את השיר, הדמעות לא איחרו לבוא. הניגוד בין כוח לעזיבה תמיד נראה לי מפחיד ולא הגיוני, כל הכוח במשפט הזה מתנקז ממני אל ילדה עצובה. 

אותם, ראיתי השבוע, גם אז קפץ הגעגוע, לצד חוזק וחולשה, אך בעיקר עצב. נעצבתי שלא ליוו אותי לרכב כמו בעבר. נעצבתי שלא יכולתי לחבק המון זמן. נעצבתי לא להיות הכי חשובה. כי לא הייתי רק נשלטת, ואישה, הייתי בעיקר ילדה. לא משנה כמה היא לא הייתה המרכז של הקשר, בדיעבד אני מבינה שהייתה. ילדים תמיד רוצים להיות הכי אוהבים על ידי המשפחה שלהם, על ידי מי שאוהבים. כשסיפרתי להם על הטוב שקרה לי מאז שנפרדנו, מצאתי את עצמי במצב דומה לקומיקס, דומה לפעם- מצב של חוזק.

החולשה הגיחה מעט כשבכיתי לה בחיבוק כמה שניות ארוכות לפני שהערב הסתיים. היא פגשה אותי לגמרי כשהייתי בערב והתקשרתי לאהובה שלי. בכיתי מולה למרות שידעתי שאני יכולה לבכות עוד, לא בכיתי עוד. סיפרתי לה, ואז בכיתי את הכל, את כל המגננות הסרתי, בעת הזו, לא בגלל שום כוח, זה היה מרצוני החופשי. איתה הילדה לומדת להיות גם אישה בזוגיות, להפעיל כוח מחשבה, לעטוף לפעמים, יש בזה משהו נעים, זר, חדש, אחר, מסקרן, בעיקר כיף לגלות אותו לאט, ביחד איתה. היא הכילה ואהבה, עטפה, כמה רציתי שתעטוף אותי באמת בחיבוק, ובכללי, כמה יפה..

וגם אותם הרווחתי. היה כיף להתעדכן ולדבר, לחבק, לראות אותם, עדיין להרגיש קצת קטנה איתם, לראות כמה הם אוהבים ודואגים. הם עדיין המשפחה שלי, האנשים אליהם אני נושאת את עיניי, הם תמיד יהיו, אני כל כך מודה. בעצב שלי אני אצטרך לטפל, נמנעתי מאז הפרידה, גם קצת מאז הפגישה, מוציאה אותו ממני לאט, טיפה טיפה, דמעה, דמעה.

Master Maor​(שולט){הפוכית} - את תמיד מרגשת ילדת טבע. פרידה היא תמיד קשה, אך נראה כי את בדרך הנכונה.
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י