דוב(ר) ההרמון

אמצע הלילה. 
באוזניות זמרת שאני אוהב, עושה קאוורים. 
מכשפת בקולה וכובשת את השירים, הופכת אותם לכאילו חיכו כל הזמן לרגע שהיא תיקח אותם.
השירה שלה, הקול שלה, גורמים לי להתרכז במילים של השירים שהכרתי, כמו שאף לא התרכזתי. 
ואני מאזין ונמלא קנאה. 
בזמרת שיכולה להפנט כך את המאזין ובעיקר במי שכתב את השירים. 
מילים כל כך חזקות וגדולות. 
אין סיכוי שאי פעם אכתוב משהו שיגרד את הרמה הזו. 
ואני רוצה. 
לכתוב, עבור גבירתי, את היצירה השלמה, זו שאין בה תו חסר או מיותר.
עצומה ומדוייקת, אך לא מוגזמת. 
היצירה שהיא ראויה לה. 
קנאת סופרים תרבה חוכמה. 
וקנאתי מה?