שלושה שבועות. חופשה אמרנו?
למה להגיע לחופשה ברוגע והנאה אם אפשר לסבול מהרגולציות המשתנות חדשות לבקרים בארץ לחוזרים מחו"ל (לא שאני חוזרת, חלילה. סתם חיפשנו אופציה לחופשה נוחה עם ים קרוב ואוכל טוב וקצת שקט סופסוף). אז הקדמנו את הטיסה כדי להתחמק מבידוד, ליום אחרי מבחן שהיה לי. מה שכמובן אילץ אותי להתעסק באריזות בלתי נגמרות וחשיבה קפדנית על למה אנחנו באמת זקוקים במקום לחרוש לפני המבחן. שקט ביקשתי? להלן דברים שלא התגעגעתי אליהם בארץ וחזרו על עצמם בכל פעם בה מצאתי עצמי יושבת בחוף הים בת"א, רק כי נפלתי למלכודת העברית במקום לענות בגרמנית:
לא נשמה, לא באתי לפה כדי "לשים עין על הדברים" שלך. מבחינתי שישדדו אותך פה לאור יום, אני לגמרי בסדר עם זה. לא כפרה, את לא יכולה להתיישב פה לידי, כלומר עליי, על הראש שלי. אני גם לא יודעת של מי הכיסא הזה. גם לא הגעתי לפה כדי לפתח איתך שיחה. בכלל, למה לעזאזל את/ה פונים אליי. זה נראה כאילו אני מעוניינת לדבר עם מי מכם?!?!?!?!
נמשיך לעוד דברים שלא התגעגעתי אליהם – כמעט להיגרר לקטטה, אחרי שהאיום שלי על זקנה אחת לשמור ממני מרחק בתור לא עבד. צרחתי את נשמתי (באמת לא נעים, יכלה להיות אמא שלי מבחינת הגיל), אבל למרבה הצער היא לא עמדה בתור כשחילקו את השכל. מה לעשות.
נקנח בעוד דברים שלא התגעגעתי אליהם – אמא בהמה שמגנה על הילדה המושתנת שלה שלוקחת את הכסא בים עליו שילמתי. ברור שהקמתי את הילדה, לאמא לא באמת התייחסתי, גם אחרי שפתחה את הג'ורה שלה, גם על בעלי התייר שהינו באופן כללי מנומס מדי מכדי להקים ילדה בת עשר בצעקות. מזל שיש לו אותי.
כמו שאתם מבינים, כבר אחרי עשרה ימים הצטערתי שהזמנו את הטיסות במרחק רב מדי האחת מהשנייה.
על כל פנים, אחרי חזרה והתרעננות בבית שלא נמשכה יותר מיומיים המשכנו לחתונה בריביירה הצרפתית (יהודית, ברור יהודית). באופן כללי, מסקנותיי הן שצרפתים מעריכים את החופש שלהם יותר מכל דבר. עבודה זה פחות הקטע שלהם, וגם לתת לך שירות זה פחות, הרבה פחות.
מפה לשם, ערב ראשון מינגלינג ובערב הבא החתונה. מיקום החתונה לא צויין במפורש, רק הקואורדינטות והשעה ואיסור מפורש לאחר (אנחנו ידענו למה). המבטים ההמומים של שאר האורחים לא איחרו להגיע כשחלפו על פניה של היאכטה של אברמוביץ' שעגנה ראשונה בנמל (מן הסתם מדובר ברציף נפרד) אל עבר ספינת קיטור מגניבה בהרבה מ-1921 עליה החתונה התקיימה ובה נפגשו גם צ'רצ'יל וטרומן לדון בועידת יאלטה. הופתענו לגלות שב-18:00 הספינה עזבה את הרציף ובשלוש וחצי לפנות בוקר בדיוק חזרה לעגון, אחרי שיט עד לקאן ובחזרה. חופה מסורתית זה מגניב כשזה בקונטקסט הנכון, ומה יותר נכון מלב ים ותחת כיפת השמיים? לתכנן חתונה בשלט רחוק זה קשה מניסיון, ואין ספק שפה הושקעה מחשבה רבה, כולל זה שהכלה הגיעה לספינה בסירה נפרדת. הופתעתי לגלות שלמרות שמדי פעם בעת הפיזוז חשו המפזזים שהם מתנודדים עם הגלים מצד לצד, לא נרשמו הקאות.
קאט לערב ראש השנה חזרה בבית. מי אתם נהגי פורשה מלוקקים (ראיתי את בן הבליעל) שחושבים שאפשר לחנות בחניית בניין שאתם אפילו לא גרים בו באלכסון רק כי יש לכם פורשה?
מסקנה מהמפגש המעניין הזה – לא ניתן להעמיד את מגבי הפורשה, אז נאלצתי להשאיר סימן אזהרה אחר שהיה בהישג יד – חיתול שעכשיו מחזיק המגב. בעלי האירופאי המנומס זע באי נוחות, אך הסברתי לו שעל הנהג להודות לי למעשה שהייתי אקסטרא נחמדה והחיתול היה חדש (סתם כי לא היה לי משומש באותו הרגע). משהו אומר לי שלכאן הוא כבר לא יחזור :)
שתהיה שנה טובה, בריאה ולא מבודדת,
כוסאומו ההגהה, אין לי עצבים עכשיו,
והנה משהו בשביל האווירה