לפעמים אני עוד מתגעגעת לתחושה הזו, לאהבה.
לא לאהבה היומיומית שממלאת אותי כשאני חשבת על אלה שהם חלק מהשגרה הברוכה שלי. והיא ברוכה, ללא ספק, אני מודה עליה יום-יום ולא שוכחת לרגע כמה בורכתי.
לא לאהבה שיש בי כשאני עושה את מה שאני טובה בו, לפרנסתי.
לא לאהבה לאנשים המקסימים שבהם בחרתי להיות חלק מסביבתי הקרובה.
לפעמים אני עוד מתגעגעת לאהבה ההיא: המטורפת, השורפת, האסורה, הכואבת.
לתחושה המחניקה הזו של "מה את עושה, מפגרת, את הרי יודעת שאין לזה שום עתיד והמשך".
לתחושה של תעופה אזרחית קלילה, בדיוק סנטימטר מעל פני האדמה, עם בועות צבעוניות מסביבי שמסרבות להתפוצץ, ולעדר מכובד של פרפרים בתוך הבטן.
לתחושה של ילדותיות ודביקות, עם סודות מתוקים (לא של גב' גורן, כפרה על העוגות שלה) וגילויים של עומק שלא היה מבייש את תהום מריאנה ביום המדידה הראשונה.
אני מתגעגעת גם אליו, כפי שהכרתי אותו פעם. ולעצמי כפי שהייתי אז. ולמה שהיינו אחד עבור השניה תקופה ארוכה ומשמעותית בחיי שנינו.
כל כך הרבה דמעות זרמו מאז, כל כך הרבה שכל התווסף לראשי המאפיר.
כל כך הרבה שינויים שהאהבה ההיא, הנדירה והכואבת באמת, גרמה לי לעשות בעצמי.
כן, לפעמים אני עוד מתגעגעת לכל אלה.
ולפעמים אני פשוט מזכירה לעצמי שיש מאות אלפי אנשים שלא חוו אהבה כזו מעולם, מודה עליה ליקום, מלטפת את החור בלב שהיא השאירה אחריה וחוזרת להינות מאהבה שמופנת אלי.
ומודה גם עליה, יום-יום. גם באוזניהם של האוהבים אותי.
כי שום דבר לא ברור מאליו בעולם הזה.
במיוחד האהבה.