לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מזבח

דברים שאני רוצה שתקרא
לפני חודשיים. 20 בספט׳ 2021, 17:05

סימסתי לו שאני פנויה, אם בא לו לצאת להכיר את העיר. זה היה רעיון שלו, מלכתחילה, שמאחר והוא חדש בעיר הוא ישמח שאעשה לו סיור בכל המקומות השווים של הצעירים. לא שיש לי המון מה להראות לו, כן? בתור נשואה מאז הנצח + ילדה, ואחרי גיל 30, והוא בחור בן 25, יוצא בשאלה, סטודנט רווק עם הרבה זמן בידיו. בכל זאת, הייתי צריכה את ההפסקה הזו. הייתי צריכה לצאת לאיזה קפה חביב שבו אני משאירה את כל ההגבלות שלי בבית ואני מביאה רק את מי שאני מתחת לפרטים היבשים של המקצוע שלי, המשפחה שלי, ומי אני מול אחרים.

נפגשנו באחת המאפיות הטובות של העיר. מאפייה חדשה, קטנטנה, מפוצצת באנשים שממהרים להתפנק ביום גשר שלהם.

ישבנו בחוץ, סובלים מהחום אבל נהנים אחד מהשני, מקשקשים על הכל. על המקום ממנו באנו, על התחביבים שלנו. אפילו החלפנו שירה כתובה. הוא כל כך סקרן, עדיין, והכל מעניין אותו לדעת. יש לו שאלות כאלו, שאולי הייתי שואלת אני בעצמי במהלך שיחה, או שאולי הייתי יכולה להיתקל בהן בשיחה עמוקה במיוחד.

זה לא הרגיש כמו מפגש ידידותי של חברים לעבודה. זה הרגיש כמו דייט. הבדיחות, השנינות, הניסיון להרשים אחד את השני. זה הרגיש יותר. מצד שני, נדמה שהוא פשוט כזה, אחד שגורם לך להרגיש שהוא מפלרטט איתך גם כשהוא שואל איפה הקפה במשרד. אולי זו ההשפעה שיש לגברים כמוהו, גבוהים, נאים, חטובים, תכולי עיניים, על נשים כמוני. אולי זה איך שהוא תמיד נכנס למשרד שלי ומציע עזרה. אולי זה כי הכל מלווה אצלו בחיוך, קרטוב של מבוכה, וטון של כנות. 

אחרי שהסתובבנו בעיר התחתית במשך שעה ארוכה (הרבה אחרי הקפה והמאפה), הצעתי לתת לו טרמפ חזרה לדירה שלו. בהתחלה התנגד קלות, אמר שהוא לא רוצה להטריח, והוא יכול לקחת אוטובוס, והאם אני באמת בטוחה שזה בסדר? אחרי שלוש תשובות (זו לא טרחה, אוטובוס זה השטן, זה ממש בסדר) הוא נכנס לרכב שלי ונסענו.

יש משהו בנהיגה שגורם לי להרגיש עם כוח. הרכב הכבד נתון למרותי, ומי שברכב איתי כמעט כשבוי שתלוי במתי אני אחליט לעצור, ולאן אני אחליט לנסוע. זה תמיד נותן לי הרגשת ביטחון, להיות מאחורי ההגה. 

כשהוא הציע שאעלה אליו לדירה והוא יראה לי את ספרי השירה שלו שהוא רוצה להשאיל לי, לא סירבתי. הייתי צריכה להשתמש בשירותים, וגם הייתי ממש צמאה.

גם למעלה השיחה המשיכה בלהט. התחיל היום להתאחר, אבל לא היה לי אכפת. הייתי צריכה את החופשה הזו, שתמשיך לפחות עוד קצת. כמה פעמים אמרתי שאני צריכה כבר לצאת, ונשארתי לעוד נושא מרתק, עוד משפט, עוד מבטים מלאי משמעות בינינו, עוד חיוכים.

הוא הקריא שירים מספרי השירה שלו, ודיברנו עליהם בהתלהבות של נערים בני 16. באיזשהו שלב התלוננתי על החום הנורא. הוא לא הציע להדליק מזגן, הסביר שהמזגן לא עובד טוב, אבל אני יכולה לחלוץ נעליים אם אני רוצה. הפעם זה היה תורי להסס, אבל הוא התעקש שזה בסדר גמור, ויהיה לי נעים יותר בלי. אחרי ויכוח קצר הוא אמר: "הנה, אני אוריד לך את הנעליים. את תראי, זה יהיה לך הרבה יותר נעים ככה." ובלי לחכות לתגובה הוא כרע ברך וחלץ את הנעליים בזריזות. במקום לקום ולהתיישב בחזרה על הספה הקטנה (שאי אפשר היה לשבת עליה שני אנשים יחדיו מבלי שהברכיים יגעו), הוא השתהה למרגלותיי, וידו ליטפה בעדינות, כמעט כאילו בטעות, את שוקיי. עם אצבע מתחת לסנטרו הרמתי את מבטו אלי ורכנתי קדימה. לא ידעתי שזה מה שיקרה, אבל שפתינו התחברו לנשיקה עדינה, מגששת, הססנית.

נפרדנו במבוכה מסויימת, אבל מבטינו נותרו נעולים זה בעיני זו.

"אני לא חושבת... אולי זה לא רעיון טוב..." התחלתי. "אנחנו עובדים יחד..."

"אני רוצה. את לא רוצה?"

ואני רציתי.

 

לארוחת ערב בבית הגעתי באיחור קל בלבד, מרגישה את עצמי נקייה ונינוחה מכפי שהרגשתי זמן רב, אחרי שהוא ליקק את כל חלקי גופי (ובעיקר את כפות הרגליים) ואחרי אורגזמות מרובות.

 

----------

 

ועכשיו למציאות-

אחרי לילה ללא שינה, טיפול שיניים חירום, יום רקוב למדי עם יותר מידי עבודה ומעט מידי מנוחה (ובלי קפה אחד אפילו). לפחות מותר לפנטז.

מיאלי - את רוצה קפה?
לפני חודשיים
Audhild{Agnar} - קוקטייל?
לפני חודשיים
צד אחר - נשבר לי הלב בסוף... :) חג שמח ושיהיה לך רק כיף!
לפני חודשיים
Audhild{Agnar} - תודה! :) חג שמח גם לך ורק כיף
לפני חודשיים
Free mind​(נשלט) - חג שמח ושתגשמו כל פנטזיותיך
לפני חודשיים
שרף אורנים​(אחר) - מרגש לקרוא אותך
לפני חודשיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י