1. אני כותב רע לאחרונה. זה השילוב של הצורך לכתוב לפי דדליין, והעובדה שאני מת במוח. שני כוחות חזקים מאוד שהורגים את המילים. זה, והרעש; אף פעם לא שקט באמצע תל אביב, גם לא באמצע הלילה, כשכולם כבר עלו על יצועם; זה בגלל שאין יצועים בתל אביב, והתושבים המסכנים ערים כל הזמן. הנה אפילו עכשיו, ממש שעה וחצי לפני בין שתיים לארבע, מישהו בקיר סמוך קודח. קודח, קודח; קדיחות ארוכות וחלושות כאלו, כמו פיל עגמומי, כמו מישהי שמקנחת את האף ובוכה. איך אפשר לשמוע את המילים כשהמקדחה של מישהו מיבבת בשקט?
2. כבר אמרתם מזל טוב לעטלפית-על?
3. אני גם מתעורר מהשינה בכל מיני שעות משונות, באמצע הלילה; בטח איזה תל אביבי חסר ייצוע החליט לשמוע מושיק עפיה באמצע הצומת ליד הבית שלי ובווליום שאינו מכבד את המעמד; התוצאה היא שאני מגיח מן השינה ובאמתחתי חזונות בדסמים שערורייתיים. שערורייתיים, אני אומר. אני חושב עליהם כמה רגעים ונרדם. בבוקר אני שוכח את הרוב.
4. אני חושש שהדור שהבין את ירוק ואפור פס מן הכלוב.
5. גם ירוק חושש.
6. אני חושב שבשני הפרקים הראשונים של קליפורניקיישן, ששמתי עכשיו במקום לעבוד, ראיתי יותר ציצי מאשר בשנתיים האחרונות לחיי. כמו-כן: מגניב איך כדי להמחיש לנו את הטראומה בלהתחרמן על בחורה שצעירה ממך בשלושים שנה, נתנו את התפקיד של בת השש-עשרה שמזיינת את אייג'נט מאלדר לילדה הקטנה מ"נני".
7. אם לא הבנתם את הקטע האחרון, אשריכם.
לפני 16 שנים. 30 בדצמבר 2007 בשעה 10:30
