הנוף בסוואנה שלי

בא לי.....

שהקטן שלי ניגש אלי בעדינות, על קצות אצבעותיו, מרים את שפתיו העדינות, נושק אותי על השפתיים, ואומר לי בכוונה רבה ועצומה, אבא אני אוהב אותך.
שהבינוני, שוכב במיטה, רואה טלוויזיה לפני השינה, ואני נשכב עליו להגיד לו לילה טוב, והוא עושה קולות של תינוק, ומגרגר מתחת לשמיכה.
שהגדול בא מהצבא, עם חברה שלו, ומדבר איתנו, המון, ומרגיש פה חם ונעים, ובא שוב ושוב.
לשבת עם חברים שאני אוהב, אצלנו בבית ולשוחח על שום דבר, או על כל דבר.
לכתוב משהו יפה, שהרי הבלוג שלי יבש וסדוק. אך לא עולה לי שום דבר בראש שהוא יפה לכתיבה.
לסשן איזו סאבית חדשה, להעיף אותה לקיביני טיזי, שתראה כוכבים, שאראה כוכבים.
פתאום גם לסשן איזה גבר, חבר שלנו, שכל כך רוצה לעוף, ולא מצליח. כל זה על אף שאני הומופוב מוצהר.
להגשים ל-הגננת פנטזיה אפלה, נושא שעמד בספק אם אוכל לעשות זאת, מבלי שיישאר בי משקע.
מסיבות פרועות, עם אנשים שאני אוהב, שמלאים אהבה, ואנרגיות טובות. שקורעים ביחד לחיים את הצורה.
ששתי בחורות יזיינו לי את הצורה.
לחוות המון ריגושים.
ללכת עם הילדים לרכב על סוסות, לקחת את הסוסה בידים, ולהרגיש איך אני שולט בה ללא מצרים.
לתפוס את החיים בדש חולצתם, לטלטל אותם ולהוציא להם את המיץ עד ללבן של הקליפה.

מלא דברים בא לי. כל כך הרבה, שקצרה פה היריעה.

***

כבר לא בא לי....

לכתוב באלפוני.
לכתוב בפורומים.
להציל נסיכות עלומות כלואות במגדלי שן.
לעשות שהקהילה הזו תהיה מקום טוב יותר.
לברור את המוץ מן התבן הגדוש כל כך הרבה רוע כאן.

מלא דברים כבר לא בא לי.

***

הכי מרגש אותי, מהכל,

להיות עם הילדים שלי.

להניח את ראשי בלילה, על החזה המפואר של הגננת, ולצפות בה מכסה אותי בקפדנות. לישון ככה בלילה מחובקים, להתעורר מדי פעם, ולהרגיש את אברי עומד ונלחץ אל בין שפתי ישבניה המפוארים. לרצות משהו, ולצפות ב-הגננת שמייד רצה להגשים לי אותו.

הרגעים הקטנים האלה של החיים, הם אלה שבאמת עושים אותי מאושר.

כשאני מתבונן על החיים שלי, מהצד, אני נאלץ להבחין, פשוט אין ברירה ואני חייב להכיר בעובדה, שאני פשוט מאושר, {פולני כבר אמרנו ?}.

***

אז לכל הרוחות, מה המקור של חוסר השקט האינסופי הזה שלי, שגורם לי כל הזמן לרצות עוד ועוד, ואז עוד.
מאיפה באה החזירות זו ולמה בכלל ?
לך תבין אותי.