לפני שנה, הגננת פנתה אלי בנושא יום הזכרון, מתפלאת. אמרתי לה שיש לנו מדינה כזו, שבכל רחוב, יש חברים קרובים של כל אחד שנהרגו במלחמות בכדי לצוות לנו את החיים. הסברתי לה, שבמדינה הזו זה קרוב לנו, זה אצלנו בלב, כל הנופלים. זה לא משהו רחוק שלא נוגע בנו אישית. זה נוגע, זה אישי, זה בחוג המשפחה והחברים הקרובים.
***
בילדותי, מזמן, אני זוכר איש אחד שם, גבר גבר, זקוף וגאה. אני זוכר איך איבד בן אחד במלחמה, מה שגרם לגבו הזקוף להשתוחח. אני זוכר איך איבד בן שני, במלחמה אחרת. אני זוכר את בבואתו מביטה לפתע לאינסוף, ושערו הפך לבן כולו. אני זוכר אותו קומל.
זה נגד הטבע, שאבות יתאבלו על הבנים שלהם. זה נורא, זה מלבין שיער, זה פשוט מזעזע.
***
במותם ציוו לנו את החיים.
יהי זיכרם ברוך.
עומד דום, עם ראש מושפל, מצדיע.
כבוד.
***
באלוהים אמא, כמה שאני שונא את המלחמה.
לפני 15 שנים. 6 במאי 2008 בשעה 21:10
