יצאתי מבית הקפה הדחוס כדי לשאוף אוויר בחוץ. נשענתי על הברזלים שהיו על המדרכה והבטתי אל העוברים ושבים. חלפו כעשר דקות ולידי עצר רוכב אופנוע. הוא לבש חולצה סמרטוטית, מעיל ישן, מגפי בוקרים ומכנסי ג'ינס מלוכלכות. התכוונתי להתעלם ממנו אבל הוא היה גבוה ומוצק ומבעד לחריץ בקסדה ראיתי את עיניו הכחולות ננעצות בי. הוא הוריד את הקסדה ושאל בנימוס "סליחה אולי את יודעת איפה זה רחוב פינסקר?"
על אף העובדה שאני מאוד אוהבת בחורים מנומסים, הסברתי לו באדישות וסובבתי את הראש לצד השני. חשבתי שיגיד תודה וייסע משם אבל רגליו נתקעו ברצפה והוא המשיך להביט בי בעיניו הכחולות. "למה אתה בדיוק מחכה" שאלתי בנזיפה קלה והוא התקרב צעד אחד אלי ואמר, "רציתי לשאול אותך על השרשרת שתלויה לך בחגורה".
לפתע נזכרתי שהיום החלטתי להוסיף לחצאית השחורה שלי ולחולצה הצמודה חגורת עור שחורה עם ניטים שממנה משתלשלת שרשרת ברזל דקה וכסופה.
הוא המשיך להביט בי בעיניו הכחולות ברצינות תהומית וכאילו רמז לי שהוא מחכה לתשובה. הוא הזכיר לי קצת את מתיו פרי (מהסדרה חברים).
החלטתי לענות לו תשובה מתחכמת ולבדוק את התוצאה. "השרשרת, המממם זה למקרה שאני אפגוש איזה כלבלב שארצה לקשור," אמרתי תוך שאני בטוחה כי עוד דקה יעלם במחשבה כי אני מטורפת...
"אני לא ממש כלבלב", אמר לי פתאום לאחר מחשבה, "אבל אולי כלב דוברמן" הוסיף והשפיל את ראשו לכיוון הרצפה. "דוברמן זו התחלה טובה מאוד", סיננתי לו והוספתי, "תרים את הראש".
הוא ציית ועיניו הכחולות נתקעו בי שוב. שאלתי אותו מה יש לו ברחוב פינסקר והוא הסביר לי בנימוס שהוא צריך לקחת משם משהו, ושוב הביט בי המתין שאני אמשיך.
הבטתי בו במבט נוקב והוא השפיל את ראשו ועיניו נתקעו ברגלי הנעולות בסנדלי עקב שחורות שמהן בצבצו אצבעותיי וציפורני המשוכות בלק אדום.
נתתי לו לבהות ברגלי עוד דקות ארוכות ואז אמרתי "כמה זמן לוקח הסיפור הזה בפינסקר? והוא ענה, "כמה דקות" עדיין תקוע ברגלי, אבל שמץ של חיוך הציץ מבין שפתיו כאילו רצה שאתעניין במעשיו.
"אני מבינה," אמרתי והוא הוסיף בגמגום מהוסס שלא תואם את המראה המגודל שלו "תרצי לבוא איתי ואח"כ נלך לשתות משהו"?
הבטתי לו עמוק לתוך העיניים ואמרתי: "הייתי דווקא שמחה לבוא אתך אבל כמו שאתה נראה בבגדים המגעילים האלו לא הייתי הולכת אתך אפילו לקומזיץ בל"ג בעומר. נעבור דרך הבית שלך ונמצא לך משהו יותר טוב ללבוש".
"אבל כל הבגדים שלי כאלו", הוא אמר.
"אין בעיה," אמרתי, "נעשה לך אוברול כללי. בוא ניסע לפינסקר ומיד אחרי שתיקח את מה שאתה צריך, אתה עושה בדיוק מה שאני אומרת לך ולא מתווכח..."
"ברור" הוא אמר ומיד הבנתי שזוהי תחילתה של פרשייה מרתקת. הוא שלף קסדה נוספת עזר לי לעלות על האופנוע ונסע לרחוב פינסקר.
הגענו לפינסקר. הוא ירד מהאופנוע נכנס לבניין וחזר תוך שתי דקות עם מעטפה. משם על פי הוראותיי נסענו למרכז עזריאלי.
נכנסנו לחנות גדולה בחרתי לו מכנסיים יפות בצבע שחור וחולצת בד בצבע כחול בהיר, תחתוני טריקו בגזרת בוקסר וגרביים לבנות. הלכנו לקופה והוא גיהץ את כרטיס האשראי המוזהב שלו. עברנו לחנות נעליים ובחרתי נעלי ז'מס בצבע שחור עם שרוכים.
יצאנו מחנות הנעליים ועמדנו בפתח של מספרה, נכנסתי פנימה, סימנתי לו לבוא עם היד, ניגשתי לספר ואמרתי לו: אנחנו ממהרים לאירוע תוכל לספר ולגלח אותו מהר? הספר הושיב את האופנוען שלי על הכסא ותוך עשר דקות סיפר וגילח אותו למשעי. בדרך עברנו בחנות לבעלי חיים ואני בלי להסביר לו הורדתי מהמדף קולר עור בצבע שחור עם ניטים מוכספים ואמרתי לו: "תשלם בקופה".
משם נסענו שוב לביתו ושם אחרי מקלחת, אפטר שייב והבגדים החדשים ראיתי מולי את האופנוען שלי יפה כמו חלום. החולצה הכחולה התאימה לו לעיניים, המכנסיים הדגישו לו את הירכיים והנעליים הוסיפו לו עוד כמה סנטימטרים והוא היה נראה מושלם בעיני.
התקרבתי אליו ואמרתי לו "אתה נראה מצוין, שזה לא יעלה לך לראש, אתה היום עולה מדרגת אופנוען מעופש לדרגת העבד שלי".
"על מה את מדברת?" הוא שאל, ואני שלפתי את הקולר מהשקית, ענדתי אותו על צווארו, משכתי אותו לכיוון המראה סובבתי אותו לכיוונה ואמרתי: "על זה, על העבד שעומד כאן".
http://www.thecage.co.il/magazine,19.html
לפני 15 שנים. 9 במאי 2008 בשעה 9:15
