עוד שבוע היא כאן, ורק המחשבה על מה שאני הולכת לעשות איתה, ואיך, וכמה ובכלל, מחרמנות אותי ברמות שלא נודעו במחוזותיי מזה זמן רב. כל דבר מעורר זיכרון ומעורר בכלל, מזכיר לי ומזקיר לי, וזה לא בגלל החום הכבד ששורר בעוצמת מזגן מקסימאלית שגורם לרטיבות בכל חיבור גפיים בגופי....
ויחד עם התזזית ההורמונאלית הקשה שאחזה בי, ההבנה לגבי גודל המעשה מכה בי בכל פעם מחדש.
ככה, להחליט ללכת להגשים את החלום, וללכת עם זה עד הסוף, לעזוב הכל – עבודה, משפחה, ארץ, תרבות, דת, ה-כ-ל! להשאיר מאחור את כל אלה, ולהגיע למקום חדש, זר כמעט לחלוטין, שהכל בו לא מוכר ואין בו משהו ידוע למעט אני.
אין לי איך לבטא את ההערכה שלי אליו שהחליט ועושה, למעט המילים הכה נדושות "כל הכבוד!"
כן, מה שעומד להתחיל בעוד שבוע כרוך באחריות עצומה מבחינתי. מפחיד להבין עד כמה.... ואני מבינה זאת ומקבלת אותה. ואיך לא? הן חלומו הוא למעשה הגשמת חלומי שלי...
אז פלא שהדמיון שלי משתולל מכל שביב של רמז מיני, ושאני מוצאת את הרמז הזה גם איפה שאין? שההורמונים שלי מתחילים להתחרפן כבר עכשיו ושהביציות שלי רוקדות טראנס בין חצוצרה לחצוצרה? ממש לא...
פלא הוא שאני מצליחה לשמור על חזות שפויה (כביכול)...
זה כן.
לפני 15 שנים. 10 במאי 2008 בשעה 20:53
