כבר כמעט שנה ושמונה חדשים שאנחנו ביחד. בכל התקופה הזו היו רק פעמיים שלא ישננו ביחד במיטה, וגם בפעמיים הללו היא היתה איתי אבל בעונש. כל הזמן ביחד, אחד עם השני, אחד בתחת של השני, תרתי משמע. חשבתי הרבה מה יהיה כשתיסע. חשבתי שיהיה לי מלא זמן לעצמי, חשבתי שלא אמהר הביתה ואעצור אצל חברים שהזנחתי, חשבתי שאעשה מלא דברים שהזנחתי, חשבתי מלא דברים. אבל אין לי אנרגיות או חשק לעשות כלום.
מסתבר שכשחיים ביחד, יש מידה של סימביוזה שמתפתחת לה. היא נכנסה לכל מיני חלקים בחיי שאני כבר רגיל שהיא עושה. יש הרבה דברים בבית שאני בכלל לא יודע איפה הם. היא לקחה חולצה שלבשתי לישון בה, כדי שיהיה איתה את הריח שלי. לי יש את המיטה שלנו, את הדברים שלה פזורים בבית.
זו פרידה, והיא לא קלה לי בכלל. שיגרת יומי השתבשה, אני יושב לי לבד בבית וזה כל כך מוזר. הילדים לא איתי השבת, והבית פשוט עומד זועק מריקנות. מלא חברים מתקשרים להזמין אותי אליהם שלא ארגיש את הלבד. בסופש הזה, תכננתי להתעמת עם הלבד הזה, או אולי למצוא לי איזה פרגיה שתמצוץ לי, אולי לקרוא. אבל איכשהו יצא שהסופש הזה עמוס. הערב אני מוזמן לטקס קילור שאני הולך אליו לבד, צ'יטה בלי הגננת, הזוי עבורי משהו. מחר בצהרים ארוחה משפחתית אצל חבר, ובערב מוזמן לחברים.
דיברנו הרבה על הנושא הזה שאני אעשה בלאגן בלעדיה אצלנו בבית. יש בזה איזה חילול קודש עבורי ועבורה. החלטנו שלא אעשה בלאגן למעלה ביחידת ההורים שלנו, אלא רק בקומה למטה. בכדי לא לפגוע באינטימיות שלנו. זה לא הוגדר כגבול, רק המיטה שלנו היא גבול, גם עבורי. זה לא שלא עשינו בלאגן אצלנו במיטה, אבל היינו שנינו ביחד שם. וואללה לא יודע מה יהיה, נראה כבר. גם זה לא שמצבי הוא שחבורה גדולה של סאביות יפיפיות מתמסרות בעליל צובאות על פתח דלתי, מי ישמע.
אפילו צופי הכלב שלנו, חסר מנוחה, מסתובב כמו ארי בסוגר. כל הזמן מילל והולך לדלת. כבר עשיתי לו כמה טיולים היום. כישפה אפילו אותו הזונה הזאתי.
מצד אחד מרגיש לי להשאר לבד, מצד שני לעשות בלאגן, מצד שלישי אני מוצא עצמי עמוס תכניות בכלל.
זו פרידה החוש שילינג, וזה לגמרי לא פשוט לי. כוסשלהראבק זאתי, כישפה אותי הזונה. לפני לגמרי לא הרבה זמן, כבר כל כך הייתי רגיל ללבד הזה שלי בבית. מזל שהירח לא מלא, עוד הייתי מוצא עצמי מיילל אליו. אולי בעצם זה מה שאני עושה.
כוסשלהראבק.
לפני 15 שנים. 16 במאי 2008 בשעה 17:41
