הנוף בסוואנה שלי

לתשומת לב כל הקוראים, זה הולך להיות ארוך, קחו כסא ושבו בנחת, או שפשוט תדלגו על הפוסט הזה ולכו לכם לדרככם.

בצער רב, וביגון מאד קודר אני מסיר ממך את הקולר, הגננת שהיית שלי. אני בוחר לכתוב את הפוסט הזה כממוען אליך, ולכתוב בו בגוף ראשון, אליך. זה מכתב שמאד קשה לי לכתוב, הוא קורע את ליבי, כל כך שכך, שממש.

***

מאסטר.... מה זה אומר בעצם, עבורי לפחות. מאסטר זה אדם שהסכים לקחת אחריות עלייך, אישה שמאד יקרה לי, מסכים לדאוג לכל מחסורך, ולדאוג לדחוף אותך להשגים ומיצוי החיים שלך. תוך כדי כך, אני נדרש לייעץ, לדחוף, ואפילו ללחוץ. אני מרגיש אחראי עלייך, על ההתפתחות שלך, על מה שקורה לך, לטוב ולרע.
בכל אותה דרך, מרגע הכנסך בדלת הקדושה הזו של סאבמישן, את נדרשת לעשות כל מה שאצווה עלייך. יש לך שתי ברירות, לציית, או לצאת מהדלת שנכנסת בה. אין באמצע, אין בערך, זה לא משחק המקום הזה, בעיני לפחות.

גם לי יש חובות שמה. אני צריך לדאוג לרווחתך, להתפתחותך, ולך בכלל. אסור לי להכנס באגרסיביות רבה מדי, למקומות שראוי להם להיות שלך בלבד. אבל לכל אורך הדרך, אני זה שמחליט לאן כן, ולאן לא. את... יכולה לציית, או להחליט שפלשתי למקום לא לי. שאני מאסטר לא ראוי. את יכולה בכל רגע נתון, לבחור, לא לקבל אותי בתור מאסטר יותר, להפסיק להיות סאבית שלי.

זה לא קשור לשפחה או סאבית, וההבדל ביניהם. זה קשור לסאבמישן, לאחריות, ולמסירת אחריות.

אני מניח שיש כאלה שרואים את העניין אחרת, אבל וואללה, אני מפנה אתכם לאמירה שכל אחד והבדסם שלו. זה הבדסם שלי, וזהו זה.

***

הגננת שלי, שהיית שלי, כל כך שממש. אני מרגיש כעת שאת לא שלי יותר. אני מרגיש שאת לא מכבדת אותי בתור מאסטר שלך, בתור מנטור, בתור מורה דרך עבורך. לא מצייתת למה שאני מבקש ממך לעשות. זה לא שעשית משהו לא בסדר, זה לא שאני לא בסדר, זה פשוט ככה וזהו זה. זה לא מקום של לחפש אשמים בכלל, זה פשוט ככה וזהו זה, שאלה של התאמה.

אני איבדתי את המקום של הכבוד שלך אלי, לעצות שלי, להוראות שלי. את איבדת את הכבוד אלי. אולי זה בגין העובדה שאני מאסטר לא מספיק חזק, אולי זה בגין העובדה שאת לא רואה בי מאסטר יותר. זה לא משנה בכלל. זה פשוט ככה וזהו זה.

ללכת לכתוב פוסטים, מאסטר אני מעריצה אותך, לתת לי לעשות לך סשן חזק, זה לא מה שעושה לי להרגיש מאסטר. זה לא מספיק. צריכה להיות שם המהות, ההרגשה האמיתית, שאני המאסטר שלך, המנטור שלך, ואת זה איבדנו בדרך.

אני הכי רוצה בעולם שתהיי הסאבית שלי. אני גאה בך, אני גאה להיות המאסטר שלך. אבל לצערי אני לא שם, את לא שם, אנחנו לא שם. להתהדר בתואר כל כך מכובד, שאיני ראוי לו, איתך, זו לא דרכי.

חשבתי, ואף כתבתי בפוסט הקודם שהייתי צריך להעניש אותך קודם לכן, כדי לגרום לך לסאבמישן. אני פשוט התבלבלתי, זה אסור בכלל, חסר שם את המקום של ההסכמה. את בכלל לא רוצה, ואת צריכה לרצות, שהרי אחרת זה בגדר אסור בכלל. זה נכון שיכולתי לגרום לך להכנס לשם חזרה, בכוח המאסטריות שהיתה לי פעם עליך, אבל זה לא ראוי בעיני, ולכן לא אעשה כך.

אני בוחר לעצור את זה, כאן ועכשיו. אני מפסיק להיות מאסטר שלך. זה לא שאני לא רוצה, כי זה הדבר שהכי הייתי רוצה בעולם. כל זה מפני, שזה פשוט לא שם עכשיו. ככה פשוט וישר לפנים, אני לא המאסטר שלך עכשיו. על כן, אני מסיר את הקולר. אין פירושו של זה, שאני נפרד ממך לחלוטין. אני אוהב אותך עד כלות, ויש בינינו זוגיות. אין לי מושג קלוש מה יקרה לזוגיות הזו בלי החלק הבדסמי, אבל אני מוכן להתעמת עם המקום הזה ולנסות לנצח אותו. אני מסכים שהסיכויים לא נראים טובים במיוחד, אבל וואללה, אני לא מוכן לוותר, לא על אהבה כזו גדולה, בכזו קלות.

אני מושיט את זרועותי אלייך, לרצות לקבל אותי בתור מאסטר בחזרה, ולבוא בתור סאבית. אבל וואללה, אני לא משחק שמה, ואם את סאבית שלי, אז אני רוצה שתרוויחי את זה, בכל רגע ורגע. כמובן שגם אני צריך להרוויח את המקום שלי בתור מאסטר, מה שכנראה כשלתי שמה. אולי אני מאסטר לא ראוי מספיק עבורך, אולי זה לא יילך בכלל, אבל אולי כן. בכל מקרה אני לא מסכים לשאת את אותו תואר מאסטר לשווא, לפחות כפי שאני רואה אותו.

היי שלום סאבית לשעבר שלי, הגננת, הכי ראויה בעיני, מכל אלו אשר שזפו עיני.
ואם תחליטי לחזור אלי, סאבית, תחזרי על ארבע. ידי מושטות אלייך, מצפות בכיליון, מתגעגעות למקום הזה, שפעם היה שלי.
ואם תבחרי שלא לבוא, אז הרי שאת לא שלי, מלכתחילה, וכן אבדתי דבר, שפעם היה שלי, ולא עוד.

איך אומרים ההפך מקוובאנגה ?
אולי באסה ?
אולי.
מרגיש לי אנדר סטייטמנט.

צ'יטה, בלי הגננת בסוגריים.
באסה, אולי בעצם שיברון לב. אולי בעצם אין לי מילים לתאר את זה בכלל.