יושב בבית, ממולל את הקולר היחידי שנתתי מעולם, שלקחתי חזרה, באצבעותי, ודמעה נקווית לה בזווית עיני. לולי מגיעה להיות איתנו, (יפה לה לגמרי ממש), והגננת מתנהגת בחוסר כבוד מופגן, ואני משקיע פני בכרית. אני מבין את הכאב, את התגובה לכאב, יכול בקושי להכיל את זה. הגננת כותבת בתגובה לפוסט האחרון שלי, שלא אמרתי לה את זה. איזו חוצפה.... מנסה להגיב לזה שכתבתי שכן אמרתי לה... רוצה לכתוב שאמרתי שאני חושב על זה, אבל לא אמרתי שהחלטתי. את הפוסט הזה כתבתי כשהיא לידי בכלל. אני עושה צצצ שעובד באופן מוזר עכשיו עבורי.
נרדמתי על הפוטון בחדר עבודה, ולאחר זמן התעוררתי, צופי הכלב מילל שלא לקחו אותו לטיול. שואל את הגננת אם לקחה אותו לטיול, והיא עונה שלא. בודי מתקשר, מאסטר ערן מתקשר, ואני לא יודע מה אני רוצה מהחברים שלי ברגעים שכאלה. חוסר כבוד מופגן מהגננת שאיתי, שאני יכול להבין אותו, אבל מתקשה לקבל אותו. פשוט שיברון לב.
יש רגעים שצריך להכיר בעובדה שמשהו הוא לא שלך, אפילו אם זה כואב נורא. היא לא שלי הגננת עכשיו, ועכשיו יותר מתמיד. זה שובר את ליבי, אבל זה ככה וזהו זה.
אומרים שאדם ניכר, בכיסו כוסו וכעסו. וואללה, לא אוהב את מה שאני רואה. את חוסר הכבוד הבוטה.
מרים עוד כוסית של עראק, לימים טובים יותר. אינשאללה.
כוסשלהראבק.
שלם לגמרי עם הבחירה שלי. זה פשוט מנציח את המצב שממילא קיים.
כוסשלהראבק.
***
תמיד בחרתי נשים חזקות, זה פשוט עושה לי את זה. עושה לי את הרושם שאולי יש לי טעות מסוימת. אולי אי אפשר בכלל לצפות לסאבמישן מאישה שהיא בעצם דומית בעצם הבסיס שלה. אני מתחלף, ואוהב את העוצמה הזו מבת זוגי. אבל מאידך, לא יכול לקבל שהיא לא באמת רוצה/יכולה להיות סאבית. אולי זה באג אצלי בכלל, אולי לא. אולי אני פשוט כזה מבולגן כזה בפנים, שקשה לספק את הצרכים שלי. לא רק שאני בדסמי, אלא בנוסף אני גם מתחלף. איזה תסבוכת נוצרה אצלי בנשמה.
***
הסרתי את הקולר היחידי שנתתי מעולם, מחזיק אותו באצבעותי, ממולל אותו, ודימעה נקווית לה בזווית עיני.
כוסשלהראבק.
לפני 15 שנים. 2 ביולי 2008 בשעה 19:48
