אני ישוב לי בכסאי, קורא, מגיב למגיבים, משיב לכותבים, קורא כותב סמסים, משוחח בטלפון, ורואה בזווית העין, את הגננת מצוטטת עם באדילולי. מדי פעם מציץ, לא ממש. לאחר זמן מה, פתאום אני מבחין, שהגננת נכנסת עירומה לחדר, על ארבע. אני מביט משתאה, ומבקש לראות את התמליל של השיחה עם באדילולי. אני מבחין שם בעצה כזו, של בודי, בכדי לפתור את המשבר. אני משתהה לרגע, ולאחר רגע או שניים, מלטף לה את השיער, את ראשה, והיא בוכה, גם אצלי דמעה נקווית בקצה העין.
תודה בודיגארד, אתה חבר אמיתי. עצה טובה נתת לה. עצה שהמיסה בי את הקושי שיש בי.
אמרת שזה משפיל, גם היא אומרת שזה אקט משפיל. אני לא רואה בכך השפלה, אני רואה בכך כבוד בכלל. להיות מושפל שם זו בחירה, ממקום של אגו, ממקום לא טוב בכלל. זה לא מקום טוב לבוא למאסטר ממקום של אגו. אני אפילו יודע מה תשיב לי על כך, שאני צריך להבין שהיא עדיין לא אישה בוגרת, שהיא ילדה. אבל וואללה חבר שלי, היא לא באמת ילדה, היא אישה אישה, והיא בעלת שיעור קומה מספיק, בעיני, כדי לבוא לא ממקום של אגו, לא מולי, בעיני לפחות.
בכל מקרה, אתפנה ללטף לילדה שלי את השיער, כי היא זקוקה לזה, כי אני זקוק לזה.
יש לנו אהבה, ויש לנו חברים טובים, ואנחנו ננצח.
לפני 15 שנים. 2 ביולי 2008 בשעה 21:09
