* וכבר היה לנו סשן אחד. חשבתי שלא אוכל לחזור לשם לעולם, עם העייפות והדאגות, אבל זה קרה והיה מדהים, לא פחות מפעם.
* מחר הם בני שלושה חודשים. הוא דומה להפליא לשיחיה, רק בצבעי בלונד ותכלת והיא דומה דווקא לאור, בעיניים ובמבנה הפנים. הילדים שלי הם הוכחה לכך שהצורה מושפעת ממה שהאמא מתבוננת בו במהלך ההריון (ומזל שהם לא יצאו דומים לבמבה).
* בחודשיים האחרונים עסקתי בעבודה סיזיפית, 14 שעות ביום, של האכלה-החלפה-הרדמה וטיפול בבעיות גזים, בכי, צרחות ובתי חולים. מי היה מאמין שאהנה מלהיות שפחה נרצעות לשני עריצים, יותר גרועים מאמא שלהם. ולא שאני תמיד נהנית, לפעמים אני רוצה לצרוח, אבל כן - הם שווים את זה.
* ובמקביל לפריחה של שניהם, אבא שלי הולך ודועך. דעיכה איטית וכואבת. את התקופה האחונה העברתי גם בבתי חולים איתו. לבסוף נאלצנו להעביר אותו למחלקה סיעודית. הייתי בוכה, אם היה לי זמן להתאבל.
* וכל הזמן הזה אור לצידי ואיתי, יותר מאי פעם. איתי בבבתי חולים, במשמרות, בהרגעת בכי, כאבים, נפיחות וכל השאר. לא יכולתי לייחל לבת זוג מתחשבת ומעניקה יותר. הסיבה היחידה שאני יכולה לכתוב עכשיו היא שהיא נתנה לי שעת חופש. שעה יקרה מפז והנה אני הולכת לעשות אמבטיה אמיתית, ארוכה, שתשטוף את כל העצב, הדאגה והעייפות.
* ושיחיה שלי, מי היה מאמין שהוא מסוגל להתאהב כך בשני זאטוטים.
* ואתם - 44 צפיות למרות שלא כתבתי שבועות, אם לא חודשים - תודה שמעניין אתכם.
- ופעם, מתישהו, אני עוד אשוב לכתוב על סשנים, יציאות וסאדו. מיד אחרי שאצליח לישון לילה אחד שלם.
לפני 15 שנים. 17 בספטמבר 2008 בשעה 16:11
