את תמיד אמרת לי כשדיברתי על האקסיות שלי, שנשמע שאני מעריץ אותן יותר ממך. כשדיברתי עלייך, היו שטענו שאת לא קיימת, שלא יתכן שיש מישהי שיש בה את כל זה, אך אני ידעתי שאת קיימת, בדיוק כפי שאני יודע היום.
היה לי חלום שנגוז הלילה בו חלמתי שאחגוג איתך את השנה שלנו ביחד. אני יודע שלבטח אינך זוכרת את התאריך, אך אני נזכר בו בכל יום מאז שנפגשנו. היום נפרדנו, לפני שעות בודדות, ואני עדיין לא קולט שזה אכן קרה. האמנתי שאוכל להשיב אותך אלי, למרות הזמן הרב שבו לא הייתי לצידך, למרות הטעויות הרבות שלי וההתנהגות המטומטמת שלי, אך רק אח"כ הבנתי: איבדתי אותך ברגע שהאמנת שלא אחזור. הייתי יכול להמשיך ולשגות ולא הייתי מאבד אותך, לו רק הייתי מצליח לגרום לך להאמין שאחזור.
אני כעת פה, אך אין לי למי לחזור. אני רק יכול להתבונן כעת מהצד ולראות כיצד גרמתי לרגש שלנו לדעוך לאט לאט, כיצד גרמתי לו למות מוות איטי וכואב, כפי שעשיתי זאת במכוון בעבר עם אחרת, רק שעם כיבוי האורות שאני בצעתי הייתי שלם ואני שלם עד היום, בעיקר מבחינה שכלית, אבל על זה שאיבדתי אותך אני מצטער בכל דרך שיש - גם רגשית וגם שכלית. את שילוב מושלם ונדיר כ"כ של רוך, אגרסיביות, אסרטיביות, התמסרות וחוכמה, כשאת הכל עוטף מראה כה יפהפה.
כן, זה אכן סוג של הספד. בעיקר לעצמי. החלטתי לשנות הרבה דברים בחיי ואת היית הדבר הראשון והחשוב מכל שרציתי להשיב לשם ואלי, אולם דוקא בזה נכשלתי. אני מקווה שאצליח במשימות הבאות העומדות לפני, אך אני יודע בוודאות - יתכן ובמלחמה לא הפסדתי, אך בקרב החשוב מכל דווקא כן.
לפני 15 שנים. 25 בספטמבר 2008 בשעה 22:34
