פעם היה שבט של מוהיקנים. היה להם כבוד, היתה להם מסורת. היו להם טקסים, היו להם נוצות. הם היו לוחמים דגולים, היו להם נשים מדהימות, היו להם הרבה שטחים, ערבות לא צחיחות, מלאות כל טוב, פשוט מקום שכיף לצוד בו. היה להם כבוד לחיות שצדו. גם לחיות הניצודות, היה כבוד אליהם. היה גם כבוד בין הציידים, וגם בין החיות הניצודות לבין עצמן.
אט אט הגיעה הציויליזציה, עם לוחמים שאוחזים בידם רובים חדשים שזה עתה נקנו בחנות הנשק השכונתית. רובים בלי מסורת, בלי היסטוריה. גם מקלעים היו להם, מותקנים על חצובה על הרכבים. זה הרי כל כך הרבה יותר פשוט לצוד עם מקלע. הם הגיעו עם רכבי שטח נוצצים, עם ניקלים והכל. ממיטב תצוגות רכבי השטח בחנויות היוקרתיות. לא עניין את הציידים החדשים המסורת, הכבוד, ורגשי ההערצה לחיות בטבע, אלה שצדו, ואלו שלא. החיות, שחשו בחוסר הכבוד אליהם, למרות היותן ניצודות, נמלטו מהמקום, ובחרו להן מקומות לשכון בהם, רחוקות מנתיבי הרכבים החדישים. אלו שנותרו באיזורים הזמינים, נשחטו כלאחר יד, וללא כבוד.
במקומות המרוחקים, הרחק מדרכי העפר, שבהם נראים רכבים חדישים, עדיין רוכבים להם המוהיקנים. יושבים זקופים על סוסיהם האצילים, אוחזים ברובה עתיר מסורת, וצדים עם כבוד. לא נותרו הרבה מוהיקנים, הם התמעטו. לא רואים אותם כל כך, בטח שלא אותם אלה, שנוסעים בדרכים הראשיות. אך הם ישנם עדיין, ושמה יש כבוד, והרבה ממנו. גם לציידים, וגם לניצודים.
אחרוני המוהיקנים.
אצלי יש להם כבוד.
לפני 15 שנים. 31 באוקטובר 2008 בשעה 7:23
