מחלת החזרת. לא, לא מחלת הילדות הזאת. מחלה שונה וקשה לא פחות - אנשים נעלמים מחיי וחוזרים אליהם כאילו לא הלכו מעולם. לפעמים זה לוקח שנה, לפעמיים שנתיים ולפעמים חמש. בסוף כולם חוזרים. את חלקם אני עזבתי, חלקם עזבו אותי וכולם, ממש כולם, חוזרים.
יש פעמים בהם אני חשה שהתברכתי. החזרות הן של אנשים שאהבתי וכשהקשר ניתק כי זה פשוט לא היה הזמן הנכון לביחד ויש חוזרים שגורמים לי לא להבין איך הם נכנסו לחיי אי פעם ומה בדיוק חשבתי לעצמי באותה התקופה.
עוד יותר מוזר מכך - הם חוזרים בשלשות. תמיד. אם מישהו מעברי יוצר פתאם קשר, אני יודעת שתוך שבוע יופיעו שניים נוספים.
השבוע היה מוזר במיוחד. הראשון היה מאהב שלי עד ממש לפני כמה חודשים. ביום שעזבתי אותו התחיל הקשר עם קלייר. הוא צלצל, אמר שהתגעגע ושאל אם נוכל להיות חברים. אמרתי שכן, בטח שכן. שמחתי. לפעמים אפשר להיות חברים רק אחרי תקופת צינון.
השנייה היתה מישהי שלא דיברתי איתה 4 שנים. הכרתי אותה בצ'אט, היא הדליקה אותי, היתה טיזרית ונפלאה וחכמה, אבל כשעמדנו להפגש היא סיפרה לי שהיא רק הרגע הפסיקה להיות קטינה. זה היה קשה. אמנם היא כבר לא היתה קטינה, אבל הפרש השנים בינינו לא נתן לי להכנס לקשר הזה. אמרתי לה שתתקשר כשתגדל והתרחקתי כדי לא להתפתות והו כמה שהיא ידעה לפתות 😄 ופתאם במקרה, תגובה לפרטי שלי בכינוי מוכר והנה זאת היא. גם הפעם קבענו שלא להפגש כי חכמים מאיתנו כבר אמרו שבפני עיוור אל תשים מכשול.
ואחרון חביב ושיא ההפתעה - מאהב מלפני 14 שנים. פתאם טלפון וההתחלה המוכרת ממחלת החזרת "נראה אם את מנחשת מי אני". ברור שאני מנחשת. אני לא שוכחת קולות.
הייתי בת 21 ורק התחלתי לעבוד, נשלחתי לאיזה משימה כפרילאנסית. 12 בלילה. אני תקועה אין דה מידל אוף נו וואר. מסתבר שכבר אין אוטובוסים בשעה כזאת ולי יש בכיס רק כרטיסיה. זה לא הותיר הרבה ברירות. עצרתי טרמפ. הלב שלי דפק בעוצמה. עצרה לי מכונית צבאית וסרן חביב בתוכה.
המדים שלו הרגיעו אותי. התחלנו לשוחח, היה נפלא. אחרי שבוע הוא הפך למאהב שלי. חודשיים של סקס סוער, זיקוקים וכל השאר ולפתע הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. עבר חודש-חודשיים-שלושה והוא לא התקשר שוב.
יום אחד פתחתי עיתון ומצאתי את תמונתו מתנוססת על עמודי החדשות "סרן מואשם באונס טירונית" או משהו כזה. בשלושת החודשים האלה הוא לא ממש היה בתמונה. עבר חודש נוסף והוא התקשר, סיפר לי סיפורים שלעולם לא אדע אם היו אמת. כעבור כמה חודשים נוספים זוכה, אבל אני הייתי כבר במקום אחר לחלוטין וזה נגמר. ועכשיו הוא שוב בטלפון שלי.
"שלום ילדה. התגעגעתי"
"היי מה שלומך? ואגב מותק, אני כבר ממש לא ילדה"
שיחה. רגילה. קרובה. כאילו כלום לא היה. קבענו אפילו להפגש לקפה פעם. רק לקפה. עדיף שוקו. כמו שאמרתי - אשה חולה.
לפני 18 שנים. 21 בספטמבר 2005 בשעה 8:07
